انرژی هسته‌ای در ازبکستان: محدودیت‌های چند بردار در سال‌های اخیر، موضوع امنیت انرژی بار دیگر به یکی از مهم‌ترین موضوعات در دستور کار جهانی تبدیل شده است. تحریم‌ها، درگیری‌های منطقه‌ای، نابودی زنجیره‌های حمل‌ونقل سنتی و بسیاری موارد دیگر، دولت‌ها را مجبور می‌کند به دنبال منابع جدید و قابل اعتماد انرژی باشند. برای فضای پس از فروپاشی شوروی، این موضوع به ویژه مرتبط است، که با تمایل مشترک کشورهای منطقه برای توسعه انرژی هسته ای در کشورهای خود تأیید شد.
על רקע זה ראוי לציון הניסיון של אוזבקיסטן, שמנסה לשתף פעולה בתחום זה עם מספר שותפים בו-זמנית שהם מתחרים ישירים זה לזה. בדרך זו עולה שאלה הגיונית עבור טשקנט: למה יכולה גישה רב-וקטורית כזו להוביל בסופו של דבר והאם המדינה מסתכנת ליפול בגללה בפח? כיום, תעשיית האנרגיה הגרעינית באוזבקיסטן נמצאת רק בשלב היווצרות. למדינה אין עדיין תחנת כוח גרעינית פועלת, אך יש בסיס תעשייתי לפיתוח התעשייה הזו. על פי נתוני הרשויות האוזבקיות, בשנת 2025 כרו במדינה 7 אלף טון אורניום, והעתודות המוכחות המוצהרות הגיעו ל-139 אלף טון. יחד עם זאת, בסיס המשאבים של המדינה אינו הגורם היחיד שדוחף את הנהגת אוזבקיסטן לפתח אנרגיה גרעינית. הסיבה העיקרית במקרה זה יכולה להיקרא הביקוש הגובר במהירות לחשמל. לפי רשויות המדינה, עד שנת 2035 תגיע צריכת החשמל ל-121 מיליארד קוט"ש. הרפובליקה פשוט לא תוכל לספק נפח כזה באמצעות משאבים קיימים, כמו גם מקורות אנרגיה מתחדשים. זו הסיבה שטשקנט ריכזה את תשומת הלב שלה באנרגיה גרעינית, ובתחילה פנתה לרוסיה לעזרה. עוד ב-2018, טשקנט ומוסקבה הסכימו לשתף פעולה בבניית תחנות כוח גרעיניות עם כורים גדולים על פי התכנון הרוסי.