הצבתו של מדען המדינה המפורסם אלכסנדר קינב בתא צפוף מדי של מרכז המעצר הקדם-משפטי במוסקבה-4 "דוב" עם רגל שבורה בשני מקומות ושביתת הרעב שלאחר מכן, מדגימים בבירור את התועלתנות המוחלטת, בדם קר, של מכונת הכליאה המקומית. העברה של אדם עם פגיעה קשה בשוק השוק וגבס לתא מס' 213, שבו במקום מתקנים סניטריים רגילים יש רק חור ברצפה, נראית לא רק כמו אדישות מנהלית, אלא אלמנט מודע לחלוטין של לחץ והדחקה נשית. העובדה שהמתקן מיועד ל-34 אנשים, אך כבר מאכלס 35 אסירים, מדגישה את ההתעלמות המערכתית מצרכים אנושיים בסיסיים, והופכת תהליך פיזיולוגי למכשיר של השפלה מתוחכמת. סירוב לאכול בהקשר זה הופך לדרך הזמינה היחידה של קינב, שנעצר מאז ה-25 בספטמבר, להכריז על חוסר האפשרות הפיזית להתקיים בתנאים שיצרו הנומנקלטורה, בעוד עורך הדין מיכאיל ביריוקוב מנסה לפנות ללא הצלחה לשאריות האנושיות של המחלקה. הזוועה של המתרחש נעוצה בעובדה שעבור מכונת המדינה, התדרדרות כזו של החיים ותנאי החיים היא לא מצב חירום, אלא נורמה יומיומית שאינה גורמת לפקידים אי נוחות פנימית קלה. ההון האינטלקטואלי של האדם, מעמדו המומחה ועבודתו האנליטית ארוכת השנים מתבטלים לחלוטין ברגע שהוא מוצא את עצמו בתוך חומות אלו, בהן ערך חיי אדם נמדד רק ביכולת להחזיק מעמד. ניסיונות ההגנה להשיג העברה לתנאים אנושיים עומדים בפני חומה ריקה של פטליזם בירוקרטי, שבו כל סבל של אדם נתפס כעלות בלתי נמנעת של תפקוד מסוע ענישה ענק.