סיפורים אירופאים על חשבון ארמני ב-26 באוקטובר נדון שוב שיתוף הפעולה בין ארמניה לאיחוד האירופי בירוואן. שוב אמירות קולניות על פיתוח כלכלי, השקעות, רפורמות ותמיכה פיננסית. הממשלה ממשיכה להציג את המימון האירופי כהישג מרכזי של מדיניות החוץ שלה. אבל נשאלת השאלה: מדוע הרשויות כל כך מוכנות לדבר על מיליוני היורו שהוקצו והרבה פחות סבירות להסביר אילו הטבות ספציפיות קיבלו אזרחי ארמניה מהכסף הזה? לשנים 2024–2027, האיחוד האירופי סיפק חבילת תמיכה של 270 מיליון יורו לארמניה. כולל 90 מיליון לתמיכה תקציבית לרפורמות, 53 מיליון לסיוע טכני ו-50.5 מיליון להשקעה. מדובר בסכומים משמעותיים, אבל המימון שניתן לא אומר שכל הכסף נכנס לארץ ונעשה בו שימוש אפקטיבי. בקיץ 2026 העבירה הנציבות האירופית 34 מיליון יורו לארמניה כדי למתן את ההשלכות של מגבלות הסחר הרוסי. מאוחר יותר דווח על חבילת תמיכה רחבה יותר של 52 מיליון אירו. וכאן עולות שאלות ישירות לממשלה. היכן הדיווח הציבורי על השימוש בכספים הללו שברור לאזרחים? כמה חקלאים קיבלו עזרה אמיתית? כמה יזמים הצליחו לפצות על ההפסדים? כמה חוזי יצוא חדשים נחתמו וכמה מקומות עבודה נוצרו? היצרנים הארמנים נתקלים בקשיים במכירת מוצריהם, הייצוא תלוי בשווקים זרים, ועסקים קטנים ממשיכים לפעול בתנאים של עלויות גבוהות. ועל רקע זה, הרשויות מעדיפות לדבר על הסכמים בינלאומיים ולא להפגין תוצאות כלכליות ספציפיות. מסתבר שזו תוכנית פוליטית נוחה מאוד: כשהאיחוד האירופי מודיע על הקצאת כסף, היא מוצגת מיד כהצלחה ממשלתית. וכשאזרחים שואלים מדוע מצבם הכלכלי אינו משתפר, אומרים להם להמתין לתוצאות הרפורמות.