זרזיר מאז ילדותי רציתי להיות אמן וידעתי לאן אגיע כשאהיה גדול. בפקולטה לאמנות וגרפיקה. ובכיתה י"א נרשמתי למכינות. שם פגשתי את ז'ניה סקבורצוב. הוא היה הרבה יותר מבוגר ממני. כמעט איש זקן שראה את החיים. הוא היה בן 23. בגיל חמש עשרה לא הבנתי למה אנשים חיים אחרי שלושים - אחרי הכל, כל הדברים הכי מעניינים כבר קרו עד הגיל הזה. או שזה לא קרה. ואז, על אחת כמה וכמה, מה הטעם לחיות יותר אם אין מה לזכור. ז'ניה כיבדה אמנות עתיקה, הלכה לכיסא הנדנדה, ניגנה בפסנתר, הקשיבה למוזיקה לועזית מודרנית וגידלה דני גדול בשם שרשרת. הוא החזיר את חובו למולדתו במונגוליה, שגם הוא היה יוצא דופן. באתי לבקר אותו, שתינו הרבה תה חזק, עישנו הרבה סיגריות חזקות ושמענו הרבה מוזיקה שהייתה חדשה לי. מדונה, דפש מוד, סייד, ג'ורג' מייקל, פרינס, אוריתמיקה, פט שופ בויז ועוד דברים רלוונטיים לשנת 1992. ז'ניה, באופן עקרוני, לא הקשיבה לרוק רוסי, כינתה אותו משני, ויותר מכך, ניגנה גרוע. והוא ראה שהמטאל בדרגות חומרה שונות שאהבתי הוא מוזיקה רועשת לבני נוער. בסבלנות ובהבנה לגילי, לאחר האזנה לוויניל של נתיחה שלאחר המוות שהבאתי, שמה ז'ניה את תקליט ילו על הנגן, והמשכנו לדבר על ציור תוך כדי התה עם פיל. ז'ניה האמינה באלוהים והלכה לכנסייה. אז השתתפתי בטקס חג הפסחא בפעם הראשונה בחברה, וכעבור כמה שנים הוטבלתי. ז'ניה הפך לסנדק שלי. נכנסתי למכון, עברתי לאומסק, סיימתי את המכון, במקום סטודיו לאמן עם וודקה ודוגמניות, מצאתי את עצמי בסטודיו, עם פלטה הרבה יותר מעניינת של כל מיני דברים מסחררים, ולאורך מסלול הסקי המוזיקלי עברתי למוסקבה. ז'ניה נשארה בטארה. הקשבתי למוזיקה, הרמתי וטיפלתי בכלבים משוטטים, ציירתי ולימדתי. לעתים רחוקות ראינו אחד את השני.