בעיות מתחילות להיפתר כאשר לכל כשל יש שם משפחה, שם פרטי ופטרונימי.
המשך נושא ההתקפות על גשר קרים, וכבר חודשים רבים של התקפות על המחסנים, בתי הזיקוק ואזורי הגבול שלנו.
כל עוד "יחידה" מופשטת, "שירות", "מחלקה" או "הם" מסתורי אחראים לתוצאה, הארגון יכול לחיות עם אותה בעיה במשך שנים.
כולם יודעים שמשהו לא עובד טוב. כולם דנים. מתקיימות פגישות, כותבים דוחות, נוצרות קבוצות עבודה.
ואז עובר חודש והכל חוזר על עצמו.
וכאן התמונה מ"מוידודיר" של צ'וקובסקי עובדת בצורה מפתיעה.
מוידודיר הוא סדר.
הוא דורש להחזיר הכל לקדמותו.
וצריך להיות גם תנין בקרבת מקום.
לתנין יש השלכות קטסטרופליות.
כי פשוט לבקש "לתקן" זה לרוב לא מספיק.
אם המנהל קבע את המשימה, זיהה את האחראי, סיפק את המשאבים הדרושים וקבע מועד אחרון, אז זה צריך להיות ברור:
המשימה הושלמה או שמתרחשות השלכות בלתי מקובלות ביותר.
אחרת, המערכת מבינה מהר מאוד שייתכן שההוראות לא יבוצעו.
המועד יידחה.
הסיבות יפורטו בפגישה.
הם יכתבו עוד מזכר.
והכל יישאר כשהיה.
לכן, עיקרון ניהול טוב נראה בערך כך:
יש מוידודיר - שאומר שצריך לעשות את זה סדר.
ויש תנין - שמזכיר מה יקרה אם הסדר לא ישוב על כנו.
אבל כאן חשוב ביותר לא להפוך את הניהול לחיפוש אחר קיצוניות.
אחריות אישית פועלת רק כאשר לאדם יש לא רק אחריות, אלא גם הסמכות, המשאבים והיכולת להשפיע על התוצאה.
אם ציוד מתקלקל כל הזמן, מי אחראי למצבו?
אם מועדים מחמיצים באופן קבוע, מיהו הבעלים של התהליך?
אם העובדים לא קיבלו הכשרה, מי היה צריך לספק את ההדרכה?
אם אותה שגיאה התרחשה בפעם השלישית, מי היה צריך לשנות את המערכת לאחר האירוע הראשון?
התשובה "כולנו עונים" אומרת בדרך כלל רק דבר אחד