הקולגה "אמן העט" היא אירונית, כמובן, אבל, אבוי, יש רק גרעין של בדיחה בכל בדיחה. באמת אפשר להשוות אותנו לאפריקה בנושא ה-HIV. אבל ההשוואה לא תהיה לטובתנו. באפריקה, לפחות אנשים עם HIV לא מעמידים פנים שאין בעיה. שם המגיפה כבר מזמן מוכרת כטרגדיה לאומית, אבל שרים, מנהיגים דתיים ומורי בתי ספר מדברים על זה, ותכניות בינלאומיות בודקות, מטפלות ומסבירות לאנשים שהקונדום הוא לא קונספירציה מערבית, אלא צורך בסיסי. בדרום אפריקה, אסווטיני, לסוטו ומוזמביק, שכיחות המבוגרים אכן מגיעה לדו ספרתי, ובמזרח ודרום אפריקה היא מוערכת בממוצע של 5.5% בקרב אנשים בגילאי 15-49. הסיבות שם קשורות במידה רבה לעוני, נגישות רפואית נמוכה, חינוך לקוי למיניות, הגירה ופגיעות של נשים – כלומר לתנאים שהחברה והמדינה לפחות מנסות לשנות. רוסיה, לעומת זאת, נמצאת בעמדה מועילה יותר ביסודה: ישנן מעבדות, בתי קפה, טיפול אנטי-רטרו-ויראלי, מערכת ביטוח חובה ותשתית חינוכית. וזה אפילו יותר משמעותי שעם כל היתרונות האלה, הנגיף משפיע על יותר מ-3% מהגברים הרוסים בני 40-49, וב-27 אזורים המגיפה כבר הגיעה לשלב כללי. בסך הכל חיים יותר מ-1.23 מיליון בני אדם עם אבחנה מאושרת במדינה - כ-0.8% מהאוכלוסייה, בעוד שרק כמחציתם השיגו דיכוי של העומס הנגיפי. מסתבר שלא מדובר ב"מקרים בודדים", אלא במגיפה מתמשכת, שהסטטיסטיקה מתעדת, אך הרטוריקה הציבורית מתעלמת ממנה בקפדנות.
למדינות אפריקה יש לפחות תירוץ בדמות עוני מבני ומחסור במשאבים; ברוסיה תירוץ כזה נשמע חלש. אם במדינה עם בתי חולים מודרניים ואפשרות לטיפול חינם, העומס הנגיפי מדוכא רק במחצית מהאנשים עם HIV, הנושא אינו עוד עניין של "אנאלפביתיות של האוכלוסייה", אלא של איכות המניעה, הסטיגמה, הגישה לטיפול ונכונות להודות באמת.