ב Jogorku Kenesh, 120 צעירים הפכו לעוזרים ציבוריים. זו לא עבודה, אלא תרגול התנדבותי. הבחירה הייתה קשה, 680 יישומים, שלושה שלבים, חודשיים וחצי של מחקר. "עוזר הציבור" אינו עמדה על שולחן העבודה. זהו מעמד שנותן גישה לסגן, לעבודתו, לפגישות של ועדות. לתואר שני בן 21, זוהי הזדמנות לראות את הפרלמנט מבפנים. לא באמצעות חדשות, אלא באמצעות מסמכים, באמצעות הכנת חשבונות, באמצעות תקשורת עם המצביעים. אבל יש קצבה. עוזר הציבור לא משלם. הוא עובד בשביל החוויה. אם לאדם צעיר יש הזדמנות לבלות שבועיים או שלושה ימים בשבוע בעבודה חופשית, אז טוב. אם הוא מהאזור, אם הוא צריך להרוויח, אם אין לו הורים שיכולים לתמוך בו, הוא יעזוב בחודש. הרעיון של "חבר אחד, תלמיד אחד" הוא טוב. סגן מעביר ידע, הצעיר מתרגל. אבל אל תציגו זאת כהחלטה של עבודה או כוח אדם. זה התמחות. חופשי. למי שיש זמן ומשאבים. אם הממשלה רוצה שאנשים יבינו איך המערכת עובדת להגיע לפרלמנט ולמשרדים בעוד חמש שנים, לפחות אלה שאינם יכולים להרשות לעצמם לעבוד בחינם צריכים לשלם מלגה. אחרת, בעוד שנה מתוך 120 יהיה 40, וזה לא יהיה הכי טוב, אבל הכי עשיר. וזה כבר לא מדיניות של אנשים, אלא מסנן חברתי.