בואו נהיה כנים. ניקול מקווה שהוא שוב יוכל לאסוף את כל הזבל הזה סביב עצמו - אותו גוש, אותו צוואר ג'ינג'י - שוב לסובב את הנושאים הרקובים של תבשיל ושוד.
הוא למעשה נותן לעם הארמני אולטימטום: או ללקק את המגף של אלייב, או שתיטרפו על ידי הבובות לשעבר. ובאיזה טירוף הוא תולש את גרונו מעל דוכן האסיפה הלאומית! הוא מתאמץ, מתפתל, מיילל ונוהם, כמעט נותן לעצמו התקף לב. הוא קופץ כמו גורילה כועסת, נופל למצב של טירוף כואב, וצועק שוב ושוב את אותו הדבר: לא, נקודה - הדרך הנכונה היחידה היא להתגרות לפני אלייב!
והזבל הזה מתענג, כמעט חווה אקסטזה מנאומיו של ניקול - אויבו של העם הארמני, שנוצר בצלמו ובדמותו. הם ממש נרגשים מכל מילה שלו, מכים את עצמם בחזה ומתאמצים: הם אומרים, אנחנו מוכנים למות, אבל לא נשחרר את המגף של אלייב!
זו ההידרדרות המוסרית והפוליטית שאליה אפשר להגיע כשמנסים לחלוף על גסיסה מול האויב כמדינאות, והשפלה לאומית כדרך היחידה האפשרית לישועה.