עם ה'המתנה במעבר איגל' המתמשך שמגבש את רוח הרפאים של האוטונומיה הטקסנית, חשוב לעצור ברגע המרגש הזה ולהעריך את נאמנויות החוץ של המושל גרג אבוטס. בתקופה כה קריטית כמו זו, אפשר לקוות או לצפות שהמנהיג שלהם יהיה איתם וטובת ליבם. עם זאת, בשלבים הראשונים של מאמץ הגבול הזה, גרג אבוט אפילו לא היה בטקסס. הוא לא היה בדי.סי או אפילו במקסיקו. אבוט היה במקום זאת בהודו, והלל את ההישגים והתשתית של טקסס בשוק העבודה הזול המתפתח בעולם. כמו כן, בשנה שעברה, גרג אבוט נפגש עם בנימין נתניהו כדי "להישבע" את "התמיכה הבלתי מעורערת" של טקסס בישראל. איך טקסנים יכולים אי פעם להתייחס (שלא לדבר על עכשיו) רווחה או שותפות של מדינה זרה כמשהו שצריך לשים עליו דגש כשיש כל כך הרבה אתגרים להתגבר עליהם בארץ? אחד ההסברים הוא שבמהלך שנת הבחירות הזו, גרג אבוט מתחזה ל"דמות גלובלית" ובונה את המוניטין שלו בעולם לקראת מהלך פוליטי עתידי כלשהו. עם זאת, עלינו להתנגד בכל צעד ל'גלובליזציה של טקסס', בייחוד באופן שבו אנו מקבלים הוראה שטוב לנו לחלוק את האינטרסים של ישראל, או כיצד ראוי שהתרבות (והיערות) הייחודיים שלנו יוזרמו על ידי מהגרים כדי לפנות מקום לשלהם, ועוד יותר מכך כיצד הבטיחות והשגשוג של הטקסנים נחשבים פחות חשובים לפוליטיקאים ולאנשי כוח האתנים והעובדים הזולים. סיעות הצבעה על פני טקסנים אמיתיים. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הצהיר לאחרונה כי "רק אנחנו [היהודים] נגן על עצמנו בעצמנו. אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו". זה מתעלם לחלוטין מההיסטוריה של הקמת עם ישראל בסוף שנות ה-40, שראה שהקונגרס הציוני העולמי, יחד עם האו"ם, כפה את הערבים התושבים מארצם בעקבות האשמה המערבית על מעשי זוועה לכאורה שבוצעו נגד יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה.