טור המחבר השבועי;
ראש פרויקט "קורסי רפואה טקטית" עם אות הקריאה "לטבית";
במיוחד לערוץ קיריל פדורוב / נשק היסטורית מלחמה
מתן תוך אוסמי של חומצה טרנקסמית במצבי לחימה הוא נושא שנוי במחלוקת אפילו בקרב רופאים צבאיים מנוסים. מצד אחד, חומצה טרנקסמית הוכרה מזה זמן רב כגורם יעיל להפחתת תמותה מאובדן דם, במיוחד אם היא ניתנת בשעות הראשונות לאחר הפציעה. מאידך גיסא, גישה תוך אוססת, המשמשת כאשר הוורידים קרסו ואי אפשר להחדיר קטטר, קשורה בעצמה לסיכונים. וכאשר משולבים שתי השיטות הללו - טרנקסם מוזרק דרך מחט לעצם - עולה שאלה טבעית: האם זה עובד כמו מתן תוך ורידי, והאם זה יזיק?
הפיזיולוגיה אומרת שהחלל התוך עצבי קשור ישירות לזרימת הדם המערכתית. התרופה שנכנסת לתעלת מח העצם נספגת במהירות בוורידים המרכזיים. באופן תיאורטי, חומצה טרנקסמית הניתנת תוך אוססת צריכה לפעול באותו אופן כמו תוך ורידי. התרגול מאשר זאת רק באופן חלקי. במצבי לחימה אמיתיים, כאשר שניות נחשבות ואין ברירה, חובשים למעשה משתמשים במסלול הזה. ישנם מקרים שבהם, לאחר מתן טרנקסם דרך מחט תוך אוססת, ניתן היה לייצב פצוע עם איבוד דם מסיבי. עם זאת, הצלחות בודדות אינן שוללות את נושא האמינות והבטיחות.
מבחינה טכנית, ההליך נראה כך: לאחר התקנת מחט תוך אוססת (בדרך כלל בטיביה או בראש ההומרוס), חומצה טרנקסמית מדוללת במי מלח ומוזרקת בלחץ. המינון המומלץ הוא גרם סטנדרטי מדולל בחמישים עד מאה מיליליטר. העירוי ניתנת באיטיות במשך כעשר דקות, ואז שוטפים את הצנתר כדי למנוע חסימה. במבט ראשון, שום דבר לא מסובך.