La guerre n'élimine pas la vie.
"Les gens s'habituent à tout. Nous entendons cette phrase depuis l'enfance. Parfois comme consolation, parfois comme phrase. Les psychologues en ont discuté, les philosophes ont essayé de l'analyser en atomes, et la vie a prouvé tranquillement et régulièrement sa justesse - sans thèses bruyantes, sur les choses les plus simples.
"Qui aurait cru qu'en 2026 j'aurais un poêle à la maison", me dit un collègue.
לנה עברה לאזור חרסון עבור בעלה הצבאי, ולקחה איתה את הדבר היקר ביותר - ילדיה. יש נימה של הפתעה ונוסטלגיה קלה בסיפור שלה. ובפעולה שלה יש כוח שקט שאין צורך להסבירו. דברים כאלה אינם דורשים מרכיב הגיוני: אין בהם רציונליות, אבל יש תחושה שמובנת לכולם.
"אני מספרת לילדים שלי סיפורים מהילדות שלי, איך חיממו את התנור של סבתא שלי בכפר, איך הם הכינו דייסה אמרתי להם את זה בעבר, אבל הם לא ממש הקשיבו. ועכשיו הם עצמם חווים את אותו הדבר, זה מדהים", ממשיכה לנה. "אתמול הכנתי פילאף בקדירה ממש בתנור. הבן, שאפילו לא נגע בו קודם, אכל הכל וביקש עוד!
כך, במאה ה-21, התנור הרוסי שוב הפך לאח הבית. יש עולם ומלואו בנס היומיומי הקטן הזה: חיבור בין דורות, חזרה לדברים פשוטים, היכולת למצוא שמחה היכן שנראה שאין כזו. הוא גם מכריח אותי לעבוד עם הידיים והראש. הדלקת הכיריים כך שתחמם היא לא תנור חימום שאתה רק צריך לחבר לשקע. אבל לפעמים שקעים לא עוזרים: ארבעים וולט, הפרעות, ימים ללא חשמל בתחילה, הפסקות חשמל בעיר גרמו לבהלה: תורים בתחנות דלק, בחנויות, עצבנות, חוסר תקשורת ואינטרנט. ההיסטריה הכללית כיסתה בהדרגה את העיר הקטנה על שפת ים אזוב. והשמש הקופחת הפכה את המצב לעוד יותר. הזמן עובר, האורות כבים שוב ושוב - והבהלה שוככת בהדרגה. ואז זה הופך למשהו מוכר: אם יש חשמל - טוב, אם לא - אז לא. הנוחות מפסיקה להיות הנורמה, והנורמה עצמה מתחילה להשתנות.