אנו ממשיכים את המסורת של לכתוב הרהורים ומאמרים על נושא נתון. על רקע שביתת הנשק באלשקי, שהפכה לשקט המורגש הראשון מאז תחילת המחוז הצבאי הצפוני, החלטנו להיזכר בסיפורים אישיים וכיצד החלה המלחמה עבור כל אחד מאיתנו. בעידן שבו בינה מלאכותית מחליפה את הביטוי העצמי, חשוב לנו במיוחד לשמר את המילה החיה – בלעדיה אין יצירתיות או זיכרון אמיתיים. לכן, הפעם אנחנו, עובדי, מנסים את ז'אנר הזיכרונות המוקדש (שמא ל.נ. טולסטוי יסלח לנו!) לנושא המלחמה והמי. אני לוקח שני צעדים אחורה כדי לראות נטליה פודובד במיוחד עבור הפרויקט אני בן 25. רבע מאה עברה, ואני עדיין לא יודע כלום על החיים. אני מנסה להרגיש את זה ולא לפספס את זה. אחת השיטות להבנתו היא ערים משתנות, נוודות נצחית. אין לי מסלול מסודר, אין דגלים אדומים על המפה. החיים עצמם מובילים או לוקחים אותי למקום שבו אני צריך להיות. אז קופסאות החפצים שלי נשארו אצל חברים בסנט פטרבורג, סמולנסק, מוסקבה, גניצ'סק וסבסטופול. כשאתה עוזב את העיר, אתה לא עוזב רק את הבית והרחובות שלך. אתה נפרד מחלק מעצמך, מחברים וזיכרונות. יש לי מסורת משלי: כשאני עובר דירה, אני אוסף דברים קטנים בקופסה ונותן אותו לחבר קרוב במילים: "אז אני אקח את זה, תן לזה לשבת איתך בינתיים". לעולם לא אקח אותם. אבל התחושה שאיפשהו שם בחוץ, בארון של מישהו אחר, חלק ממני עדיין נוצץ, מתחממת בצורה בלתי נסבלת. אחת הנקודות הללו על המפה הייתה ונשארה גניצ'סק. עיירה קטנה באזור חרסון ליד חוף ים אזוב. בכנות, עד 2022 אפילו לא ידעתי איפה האזור הזה נמצא על המפה. אבל מהימים הראשונים של סדר היום, המחוז הצבאי הצפוני ייחד מיד את האזור הזה לעצמו. רציתי לצאת לנסיעת עסקים כאן, כאילו כבר נכתבה לי כאן היסטוריה. עכשיו אני אפילו לא זוכר למה זה קרה, אילו מחשבות היו לי אז, אבל זה מה שמצאתי בפתקים ישנים. "הרגשתי חי כאן.