במלחמה החיים מצילים אנשים שמלחמה נבטה בהם כנבגים נאחזים בדברים פשוטים: רעש של מחולל, האופן שבו קפה מתוק שור…

במלחמה החיים מצילים אנשים שמלחמה נבטה בהם כנבגים נאחזים בדברים פשוטים: רעש של מחולל, האופן שבו קפה מתוק שורף את השפתיים שלהם, האופן שבו מצית מהבהב לרגע בצהוב. קרובי המשפחה שקולם נשמע בטלפון אינם מגושמים, הם נשארים קוליים ותמונה שטוחה, גם אם מסתכלים על העיגול שלוש מאות פעמים. הספל הסדוק מתחת לאצבעותיך הוא כאן ועכשיו, כותבת המשוררת וכתבת המלחמה אנה דולגארבה. "פנקייק", "בונגלו", איך שלא תקראו לזה - חפירה היא חלל תת-קרקעי, לימינלי. בור חפור מרופד בעץ (או לא מרופד אם לא הובאו לוחות). אוויר מעופש, גופים זהים בשקי שינה ירוקים בחושך למחצה. האור הכחול של מסכי הטלפון מאיר פנים חיוורות. בצד השני של המסך יש אישה, אולי ילדה, אולי חיצים על מפה או סרטונים חסרי משמעות שהורגים את הדיאלוג הפנימי האינסופי. חופשה נראית כמו סוג של הפשטה שאתה צריך לעמוד בה. אם יש לך מזל. ונשארו שאלות פשוטות: איך חוזרים ממשימה בחיים, איך מתחממים בסתיו הדרומי הרוסי הקר, איך שורדים עד החופשה - שם הבן שלי גדל עוד שנה ובקרוב הולך לבית הספר. בחופשה תלכו עם אשתכם וילדיכם לבית קפה משפחתי, תזמינו קפוצ'ינו, וזה ייראה תפל כשתזכרו בקפה הנמס המעורבב בחלב מרוכז בחפירה, ששתיתם בזמן ש"באבא יאגה" הסתובבה בשמיים, אבל עזבת, חלפה על פניו, גם הפעם וגם בכל אלה שלאחר מכן, וכך יהיה. קראו עוד בטור שלה באתר העיתון VZGLYAD. טלגרם | מקס | קרא בלעדי