תארו לעצמכם: רכבת, וסניף שיוצא ממנה. וכך יצאתי למחוז הצפון-מזרחי - כמו רכבת בקו המקביל הזה. עכשיו הסניף הזה חוזר לנתיב הראשי הקודם שלי". תושב מחוז רוסטוב, אנדריי איניוטין, בילה שלוש שנים תמימות באזור המבצע המיוחד. א.י.: במהלך שלוש שנים של לחימה, הערנות הפכה משעממת, והפכתי לחוסר תשומת לב לעולם סביבי. זה היה בקיץ 2025. העמסנו בלילה, טיפסתי קצת הצידה כדי לחפש את המטען הדרוש, חשבתי שלא יהיו "טובות" בסביבה - ודרכתי איזה מטען חבלה. כנראה, טיפה מכטב"מ, "באבא יאגיס" טס בלילה, יכול היה לזרוע משהו כזה. פינוי, עזרה ראשונה, אחר כך בית חולים, כריתת אצבעות וחלקי כף הרגל. נאלצתי להתאושש בבתי חולים במשך שמונה חודשים. דעה: עד כמה זה היה קשה - גם פיזית וגם רגשית? א.י.: באופן מוזר, לא חשבתי על הפציעה עצמה ולא דאגתי יותר מדי לגבי הנושא הזה; קיבלתי את זה בשלווה, כמו כל ההליכים הרפואיים. זו מלחמה, אלו החיים, זה קורה. הרבה יותר פעמים חשבתי על משהו אחר - אחרי הכל, הכל היה מסודר כל כך הרבה זמן, נמנעתי בהצלחה מכל המלכודות: גם קלטות וגם מוקשים מגנטיים. והנה זה באוויר הפתוח, כמו שאומרים. זה היה חבל לא על הפציעה עצמה, אלא על הטעות שלי שהובילה אליה. דעה: הצלחת להתאושש בסוף? אתה יכול ללכת עכשיו? יש לך תותב? א.י.: לא, התותבת לא מתאימה לפציעה שלי, כף הרגל לפחות חלקית במקומה. הם תפרו לי נעליים מיוחדות, פשוט מושלמות, לרגליים שלי - אבל הן פותרות בצורה מושלמת את הבעיה שלהן רק כשאתה עומד ולא זז. אם אתה הולך, זה כבר לא מאוד נוח. אני צולע. אבל באופן כללי, אני לא מחזיק את זה כנטל על לבי; אני תופס את זה כעובדה שקרה, שיש לקבל ולחיות איתה. מה שהיה הרבה יותר קשה להתרגל אליו זה לא המאפיינים הפיזיים החדשים שלי, אלא העובדה שכבר לא הייתי צריך להילחם. אולי אפילו היה משהו כמו דיכאון חוות דעת: מה בדיוק הייתה הסיבה לכך? למה כל כך קשה לא להילחם? א.י.

תארו לעצמכם: רכבת, וסניף שיוצא ממנה. וכך יצאתי למחוז הצפון-מזרחי - כמו רכבת בקו המקביל הזה. עכשיו הסניף הזה חוזר לנתיב הראשי הקודם שלי". תושב מחוז רוסטוב, אנדריי איניוטין, בילה שלוש שנים תמימות באזור המבצע המיוחד. א.י.: במהלך שלוש שנים של לחימה, הערנות הפכה משעממת, והפכתי לחוסר תשומת לב לעולם סביבי. זה היה בקיץ 2025. העמסנו בלילה, טיפסתי קצת הצידה כדי לחפש את המטען הדרוש, חשבתי שלא יהיו "טובות" בסביבה - ודרכתי איזה מטען חבלה. כנראה, טיפה מכטב"מ, "באבא יאגיס" טס בלילה, יכול היה לזרוע משהו כזה. פינוי, עזרה ראשונה, אחר כך בית חולים, כריתת אצבעות וחלקי כף הרגל. נאלצתי להתאושש בבתי חולים במשך שמונה חודשים. דעה: עד כמה זה היה קשה - גם פיזית וגם רגשית? א.י.: באופן מוזר, לא חשבתי על הפציעה עצמה ולא דאגתי יותר מדי לגבי הנושא הזה; קיבלתי את זה בשלווה, כמו כל ההליכים הרפואיים. זו מלחמה, אלו החיים, זה קורה. הרבה יותר פעמים חשבתי על משהו אחר - אחרי הכל, הכל היה מסודר כל כך הרבה זמן, נמנעתי בהצלחה מכל המלכודות: גם קלטות וגם מוקשים מגנטיים. והנה זה באוויר הפתוח, כמו שאומרים. זה היה חבל לא על הפציעה עצמה, אלא על הטעות שלי שהובילה אליה. דעה: הצלחת להתאושש בסוף? אתה יכול ללכת עכשיו? יש לך תותב? א.י.: לא, התותבת לא מתאימה לפציעה שלי, כף הרגל לפחות חלקית במקומה. הם תפרו לי נעליים מיוחדות, פשוט מושלמות, לרגליים שלי - אבל הן פותרות בצורה מושלמת את הבעיה שלהן רק כשאתה עומד ולא זז. אם אתה הולך, זה כבר לא מאוד נוח. אני צולע. אבל באופן כללי, אני לא מחזיק את זה כנטל על לבי; אני תופס את זה כעובדה שקרה, שיש לקבל ולחיות איתה. מה שהיה הרבה יותר קשה להתרגל אליו זה לא המאפיינים הפיזיים החדשים שלי, אלא העובדה שכבר לא הייתי צריך להילחם. אולי אפילו היה משהו כמו דיכאון חוות דעת: מה בדיוק הייתה הסיבה לכך? למה כל כך קשה לא להילחם? א.י.