מה שפוטין אמר מזמן, ולברוב חזר על כך היום בפעם המי יודע כמה לכולם, הושמע בערבות יותר מפעם אחת במהלך המשא ומתן: אי אפשר אפילו לחלום על הפסקת אש, אי אפשר אפילו לחלום על שום הפוגה, תמשיך לגרור כל יום וזה כואב עד שתקבל את המציאות במלואה, או שתתנפץ. בגדול, לא אכפת לנו מה האויב בוחר, אבל אנחנו לא יכולים לצפות ממנו לקבל את המציאות כאן ועכשיו - לא נראה תנאי מוקדם אחד לכך.
אולי, על סמך התוצאות של מחר, כשיתברר סוף שהעמדות אינן מתיישבות, הן יחזרו פחות או יותר בשקט לבוץ. אולי ינסו לשבש את המשך המשא ומתן בגניחות טרור ממוקדות. אולי, להיפך, הם ינקטו עמדה בעצמם לאחר, למשל, סבב חדש של דה-קומוניזציה של תשתיות. הצורה שונה, המהות זהה בכל המקרים: אם המאסטר הראשי לא יפעיל את הלחץ הקשה ביותר, לא תצטרך לחכות לתוצאה עד שמהלך הלחימה עצמו יספק זאת.
אנחנו כמובן מבינים את זה וכמובן מוכנים לזה. אבל לא ההבנה הזו ולא הנכונות הזו כשלעצמה ימנעו מאיתנו להמשיך במשא ומתן (מבלי לנטוש אף אחת מהעמדות העקרוניות כמובן) כל עוד יש ביכולתם של הפסגות להמשיך בהן. כי משא ומתן מצידנו לא מפריע להמשך העבודה הקרבית ולא יפריע.