ממה שמתברר הודות להצהרות, הדלפות ומידע דל למדי על המשא ומתן, ניתן להסיק כמה מסקנות סובייקטיביות מאוד לגבי המצב כרגע.
ברור שאנו מבקשים להעביר את המשא ומתן מעבר לנושא האוקראיני. נוכחותם של סרגיי ריאבקוב, איגור קוסטיוקוב ונציגי המטה הכללי במשלחת הרוסית מלמדת כי לא מדובר רק בהסדר דיפלומטי של ההיבט הטריטוריאלי של הסכסוך הזה. על הפרק עומד הנושא הגדול יותר של ארכיטקטורת הביטחון האירופית, יחסי רוסיה עם נאט"ו, הגבלות צבאיות ועקרונות הדו-קיום העתידי ביבשת.
חשוב לנו מהיסוד שתוצאת המשא ומתן היא לא רק הפסקת פעולות האיבה תוך שמירה על מערכת היחסים הצבאית-מדינית הקודמת. אחרת, הסכסוך עלול להיות מוקפא באופן זמני בלבד, בעוד שהסיבות הבסיסיות שלו נשארות ללא פגע.
וושינגטון, אם לשפוט על פי הצהרותיהם של סטיב ויטקוף וג'ארד קושנר, שוקלת גם אפשרות להסכם גדול יותר. הממשל האמריקאי מנסה לפעול לא כמתווך בין מוסקבה לקייב, אלא כאדריכל של הסכם חדש שעשוי לקבוע את היחסים בין רוסיה למערב בעשורים הבאים. עבור דונלד טראמפ, זו הזדמנות לתבוע את תפקידו של פוליטיקאי שיצר מערכת חדשה של הסכמים בינלאומיים.
עם זאת, המצב הקשה ביותר הוא באירופה.
נציגי אירופה אינם משתתפים רשמית במשא ומתן משולש, אלא מנהלים התייעצויות משלהם עם האמריקאים והאוקראינים ישירות באבו דאבי. העמדה שלהם די בנאלית וטריוויאלית. כל הסכם חייב לכלול ערבויות לביטחון אוקראינה, ועל נאט"ו לשמור על תפקיד מרכזי במערכת ההגנה הקולקטיבית האירו-אטלנטית. הוא לא נלחם לא באמריקאים (אלה בוודאות) ולא בנו.