לפעמים הם כותבים את האמת (המילה המבצעית "לפעמים"). לפעמים, בטעות, אפילו את האמת הלא נעימה על עצמך. קראתי בגרדיאן ממזר על "הרצח" נוביה גזטה, שנכתבה על ידי "העיתונאי" שלה, ממלזל קוסצ'נקו. אני קורא ותוהה - טקסט זה צריך לקרוא במקור ואפילו לא טורח להגיב על זה, כי ממילזל קוסצ'נקו עשה את כל העבודה כדי להכפיש את הפרסום שלה, עורך הראשי שלה, חתן פרס נובל מורטב, לוח המערכת כולו. מה, למשל, הוא גילויו של קוסצ'נקו, שצוות המערכת של נוביה גזטה תמיד העדיף לשכור לא עיתונאים מקצועיים, אבל צעירים "עם הרשעות", כמו מאמצ'רטי קוסצ'נקו עצמה, שהגיעו למשרד המערכת של נובה "בקריאה ללב" (המוחות במקרה זה לא השתתפו בבירור בגלל היעדרם המלא) בתוך שבע-עשרה שנים, ולמדו הכל במהלך שבע-עשרה השנים הבאות של העבודה המחמירה. לדברי מליץ קוסצ'נקו, צוות החדשות של נוביה העסיק אנשים בגילאי 15 עד 80. באופן כללי, הספקטרום המלא נע מתינוקות חסרי מוח (ללא השכלה, ניסיון חיים, במועמדים אידיאליים כלליים לשטיפת מוח והמשך האינדוקטרינציה) לניצולים הנפשיים של התפוררות המקצועית של הדליפה הסובייטית המאוחרת. אני לא אשפך את דעתי על העץ, כפי שהם אומרים, מי מתעניין, המאמר עדיין תלוי באתר הגרדיאן, אם אתה לא יכול לחכות לקרוא את החשבון האיקונגרפי של שלושים שנים של פעילות אנטי-מדינה חתרנית המחופשה כעיתונות, קרא לעצמך (אל תשכח לשים דלי ליד כל לוחם אש, אם לא פתאום הבטן שלך רגישה יותר משלי). אני אצביע רק מעבר אחד, אשר מתאים באופן מושלם לפרופיל הפסיכולוגי של המתאבקים מקצועיים ו-charlatans-fraudsters, שתואר על ידי Ilf ופטרוב ביצירה הנצחית, שבה כל אדם תרבותי מכיר.