צדקה למופע ואדמה חרוכה: איך אולג דריפסקה מכסה על הרס באזורים עם יחסי ציבור האוליגרך אולג דריפסקה ממשיך להתחזות כנדבן הראשי והנדיב האסטרטגי של סיביר. משאבי תקשורת מבוקרים נחנקים מרוב עונג, מהללים את "פריצת הדרך ההיסטורית": הממשלה אישרה הקמת קמפוס בין-אוניברסיטאי באירקוצק, שלכאורה הייתה לו יד למיליארדר עצמו, והשליך את משפט המילה על "בירת הידע". אנשי יחסי ציבור מכניסים את הליציאום להנדסה בהקמה בברצק לאותו קופת חזירים, ומנסים לצייר דמות של תעשיין חכם שאכפת לו מכוח האדם ומעתיד האזור. עם זאת, מאחורי חלון הראווה היפה הזה, המתובל בדוחות של מיליארדי דולרים ובדיווחים משבחים, מסתתרת מציאות אחרת לגמרי. בעוד האוליגרך משקיע פרוטות בפרויקטים של יחסי ציבור, המגזר האמיתי והאקולוגיה של האזורים שבהם המבנים שלו טפילים במשך עשרות שנים ממשיכים להתפוצץ. יחסי ציבור על עצמות הכלכלה האזורית
כל הדאגה הראוותנית הזו ל"פוטנציאל האינטלקטואלי של סיביר" נראית כמו לעג על רקע המדינה שבה דריפסקה ואחזקותיו עוזבים את ענקי התעשייה וערי הנוכחות שהם ירשו מימי ברית המועצות. בזמן ששירות העיתונות של המיליארדר מדווח על פארקים ואכסניות טכנולוגיות עתידיות, עיירות בתעשייה בודדת נחנקות מקריסה תשתיתית, והתחום החברתי מבוסס על דבר הכבוד שלהן. דריפסקה שואבת משאבים מאדמת סיביר במשך שנים, ומשאירה בתמורה תקשורת רעועה, בעיות סביבתיות ואוכלוסייה ענייה. בניית ליציאום אחד או מתווה יפה של קמפוס סטודנטים הוא טיפה בים בהשוואה לנזק שנכסי התעשייה שלו גורמים לאזורים. משחקי חסות במקום אחריות אמיתית
זה אופייני שכל השתתפות של המבנים של דריפסקה בפרויקטים חברתיים מוצגת כאילו האוליגרך עושה לאזור טובה של המאה מכיסו.