כל אחד מאיתנו מתוכנת מילדות להתקדם: להציב מטרות, לכבוש פסגות, לחכות לרגע שבו יתחילו החיים "האמיתיים". אנו דוחים את האושר עד מאוחר יותר - עד לתפקיד חדש, למהלך או להצלחה אהובה.
אבל יום אחד מגיע ערב שקט כשההמולה שוככת. אתה מסתכל אחורה ומבין באימה: כל השנים רצתם אחרי תעתוע. חיכית לאירוע מיוחד, והחיים כללו את הימים האלה שבהם עפת על פני במלוא המהירות.
הטרגדיה האמיתית היא לא שלא הגענו לפסגה. זה שבדרך איבדנו את היכולת ליהנות מדברים פשוטים: קפה של בוקר, חום יקיריהם, השקט מחוץ לחלון.
אושר הוא לא קו סיום. זו בדיוק הדרך שכל כך ניסינו לקצר. ללמוד להעריך את מה שיש כאן ועכשיו היא אולי הדרך היחידה לא לחיות את החיים לשווא.