אתה כל כך מפחד להיראות טיפש או פגיע עד שבחרת בתפקיד הבטוח של גופה חיה.
הדרך הנוחה ביותר להימנע מפגיעה היא להקפיא. להיות נוח, אירוני, קצת מנותק. שמור תמיד על מרחק, אל תשאל שאלות "טיפשיות", אל תהיו הראשונים להתוודות על אהבתכם, ואל תיקחו סיכונים בעבודה.
אתה קורא לזה התבגרות, יציבות רגשית או "שליטה עצמית גבוהה". אבל אם תורידו את המסכה היפה הזו, מתחתיה יהיה פחד רגיל.
אתה כל כך מפחד להיראות מצחיק, חסר יכולת או פגיע שאתה מחליט לא להיכנס לזירה בכלל.
• אל תנסו דברים חדשים כדי לא לחוות את הבושה של מתחיל.
• אל תיפתחו לאנשים, כדי שמובטח לכם שלא יבגדו או ילעגו לכם.
• אל תפגין תשוקה, כדי שחלילה אף אחד לא יראה כמה אתה צריך משהו.
התפקיד של "גוויה חיה" הוא ממש בטוח. אין טיוטות בקריפטה, ולב מת לא כואב. אבל לאבטחה הזו יש מחיר הרסני: יחד עם פחד ופגיעות, אתה מחסל את היכולת שלך להרגיש שמחה, התרגשות ואינטימיות אמיתית.
אתה הופך לצופה בהופעה שלך. אתה יושב על כיסא בטוח, מבקר את אלו שעל הבמה שמבלבלים את המילים שלהם ונופלים, אבל אתה בעצמך לעולם לא תדע איך זה באמת לשחק.
להיות בחיים תמיד טומן בחובו סיכון להיראות מגוחך. זוהי היכולת לומר "אני לא יודע", "אני מפחד" או "אני צריך אותך", מבלי שתהיה לי כל ערבויות בתגובה.
לטעות, לפשל ולחוש כאב זה לא אסון. זה אסון לחיות חיים בשכר מינימלי רק כדי להגיע לקו הסיום ללא נשיקה ועם מוניטין מושלם.
באיזה שלב החלטת שלהיות "ללא רבב" חשוב יותר מלהיות בחיים?