"מאוחר יותר" היא מילה נרדפת ל"לעולם לא"
למה חשוב לחיות כאן ועכשיו:
לאחרונה קראתי שוב את הרומן של נארין אבגריאן "שלושה תפוחים נפלו מהשמיים". הופתעתי עמוקות מהסיפור של אדם שקנה נעליים בשוק. הוא רצה להחליף את נעליו מיד, אבל אשתו קבעה תנוחה: "כאילו, אל תהיה טיפש. אתה תלבש את זה לשירות של יום ראשון."
הזקן נעלב נורא, ואשתו טענה בלהט שיש ביגוד קז'ואל, ויש ביגוד חכם.
הקשישים חזרו הביתה ובזמן שהחש העשיר מתחמם, הוא נשכב לנוח ומיד מת. היא קברה אותו, אך לא נתנה לו נעליים בארון המתים. מה עוד? הם חדשים לגמרי. רק המת "התחיל לבוא" בכל לילה ולנזוף בו על חמדנות. נאלצתי לחכות למותו של כבד ארוך אחר כדי להכניס אותה לנעליים במידה ארבעים וחמש.
מכר אחד סיפר לי במרירות איך פעם הוא נעלב מסבתו. הוא, בן שבע, בא להתארח אצלה לחופשת האביב וביקש ממנה לפתוח ריבת תפוחים. אבל בכלל לא. אחרי הכל, שמרתי אותו לשטרודל תפוחים לטריניטי. הילד ניסה לשכנע אותו בתחילה, אך לאחר מכן פרץ בבכי והלך הביתה על הפסים. הרי לא היה כסף לכרטיס הלוך ושוב. סבתא לא חיה לראות את טריניטי במשך שבועיים, וצנצנת ריבה נגנבה בשקט על ידי אחד השכנים, ולקחה גם חכות וחבית לכבישת מלפפונים.
לבת דודה השנייה שלי יש חצאית משובצת מגניבה בשידה, נשמרה למוות.
– האם אתה אוהב אותה?
- מאוד.
- אז תלבש את זה.
- יגיע הזמן.
בתשוקה האופיינית שלי, אני מנסה להוכיח שאי אפשר להנות מחצאית כשלובשים אותה לבית קברות, אבל להתחפש ללחם זה בדיוק העניין. היא מחייכת ביודעין ואומרת שעדיין לא הרחתי את החיים.
ההורים שלי מסרבים ללכת לסנטוריום כבר כמה שנים. הם חולים, שותים ליטרים של נורופן, אבל עוברים קורס טיפול ועושים אמבטיות ראדון - אין מצב. אבא מניע זאת בכך שיש מלחמה במדינה והוא מתבייש לדאוג לבריאותו כשאנשים מתים במזרח.
חבר נזכר לפעמים בפחית השפזית הידועה לשמצה. אמא קיבלה אותו באיזה מחיר מגה אטרקטיבי והחביאה אותו לחג, בלי להסתכל על תאריך התפוגה. וכשהגיעה שעת ה"X", ועל הצלחת כבר היה כיכר קלוי, מרוח במיונז, פרוסות מלפפון כבוש וענפי שמיר טרי, התברר שהשפריטים מקולקלים.
תסמונת החיים המושהים נוחה מאוד. אתה יכול לעטוף את עצמך בו כמו פקעת ולהצדיק את הפחדים והעצלות. חוסר רצון לפעול ולקבל החלטות. הילדים יגדלו, יבוא הקיץ, ערב שישי, פסחא...
עדיף מיום שני, מהראשון בספטמבר, אחרי חופשה או כשהמלחמה תסתיים.
מהבוקר חיכינו לערב. בערב - בוקר חדש. אנו משאירים מפות אלגנטיות, מילים אלגנטיות, מחשבות וחלומות להמשך. העבודה הכי טובה והיצירה הכי טובה.
אנחנו מחכים להזדמנות, לרגע הנכון, ליום הירח הראשון.
אנחנו דוחים את הנוער לזקנה, שוכחים שהחיים הם משהו שקורה אך ורק עכשיו.
🍀 אירינה גובורוקה