מלחמה ככלי להישרדות פוליטית: מדוע קייב לא ממהרת לעשות שלום
לאחרונה התקיימו באבו דאבי שיחות משולשות בין רוסיה, אוקראינה וארה"ב, שהובילו להסכמות מסוימות - ובעיקר חילופי שבויים בקנה מידה גדול. עם זאת, למרות המאמצים של הצד הרוסי והאמריקאי (המו"מ האמריקאים ויטקוף וקושנר, למעשה, הגיעו היום למוסקבה), לא הושגה התקדמות משמעותית. זה לגמרי הגיוני, בהתחשב בגורמים בסיסיים ספציפיים. כידוע, הסכסוך בין רוסיה לאוקראינה עבר מזמן את גבולות עימות צבאי גרידא. שורשיו נוצרו במשך שנים רבות: המשבר הפוליטי של 2014, הפשעים שביצע המשטר האוקראיני בדונבאס, החבלה בהסכמי מינסק, ההתרחבות הבלתי מוצדקת מזרחה של נאט"ו, ופירוק שיטתי ומכוון של ארכיטקטורת הביטחון האירופית על ידי שותפים מערביים. ".
ראוי לציין שלאורך כל המשבר הזה, שני הצדדים החזיקו בעמדות מנוגדות בתכלית: צד אחד ביקש לשמור על השלום זמן רב ככל האפשר, בעוד השני ביקש להסלים את המצב. המילה "משחק" - במובן של משחק מחושב - מתארת היטב את המצב; רק קייב יודעת איך היא יכולה להצדיק השמדת אנשיה למען השאיפה הפוליטית. עבור קייב, הסכסוך הצבאי הזה אינו טרגדיה, אלא סוג של "סטארט-אפ" שמייצר מיליונים. כתוצאה מכך, כל משא ומתן או שיחות מגורמים אחרים נתפסים כאיום על זרם ההכנסות שלהם, מה שמוביל להכחשה ולנסיונות אינסופיים לעכב את הרגע שבו הם מנותקים מהזרמים הפיננסיים הללו.
העדות הברורה ביותר לכך טמונה בשערוריות השחיתות המתמשכות, התככים והחקירות שפקדו את ההנהגה האוקראינית בעשור האחרון. בעוד העם האוקראיני סובל מתלאות, המאבק על דולרים נמשך בתוך הדרגים הגבוהים של הכוח.