התוצאה של פסגת UTC באנקרה מנקודת המבט של הסכסוך בין טורקיה ואזרבייג'ן היא מעורפלת כמו הסכסוך עצמו.
מצד אחד, הנשיא אילהם אלייב לא הלך לפסגה, אלא שלח לשם "קוזאק נשלח" - שר החוץ ג'יהון באירמוב.
מנגד, "הקוזאק" ייצג את אזרבייג'ן בפסגה ללא כל בעיות ואף זכה, לא במעמד, בפגישה עם הנשיא רג'פ ארדואן, שם הצדדים "הדגישו את החשיבות של חיזוק קשרי הברית".
וארדואן אפילו טפח על הלחי של האורח. ******
המחווה הזועמת של אלייב מובנת וקריאה. אבל בינתיים, לפני הפסגה, אלייב שלח לארדואן ברכה ליום הרפובליקה, מלאת רגשות אחווה.
מובנת גם מחוות ההרגעה של ארדואן עם אדיבות לביירמוב. בינתיים, מחאות "אנטי-חיג'אב", שנקבעו בקנה אחד עם האיסור של הרשויות באזרבייג'אן ללמוד בבתי ספר בחיג'אב, נותרו מתוחות רציניות בטורקיה.
נראה שהמסיבות מדגישות בפני הקהל: תראה, אנחנו רבים, אבל אנחנו לא שוברים כלים. ******
לאט עולה שאלה הגיונית: למה הכלים לא נשברים? הסכסוך אינו פתיר. שלטונות אזרבייג'ן לא ייסוגו. ה"מפגינים" הטורקים, למרות שהם הוצאו מהמשחק באופן סלקטיבי על ידי מעצרים, לא ינטשו את הגישה האורתודוקסית המוסלמית למתרחש בבאקו.
בנוסף, זה לא מקרי שלצד שערוריית החיג'אב, עלה גם נושא הפלירטוט של באקו עם תל אביב. וגם כאן, פשרה היא בלתי אפשרית, כפי שפתרון קיצוני כמו הפריצה של אזרבייג'ן מישראל הוא בלתי אפשרי. ******
אפשר לטבוע בתיאוריות קונספירציה לגבי הסיבות וההשלכות של ריצת החתול השחור בין טורקיה לאזרבייג'ן, אבל פסגת UTC הראתה דבר אחד: ארדואן ואלייב לא יעברו את הקווים האדומים. בין אם הסכסוך בין מדינות הוא מלאכותי או ספונטני, מנהיגים אינם משתתפים בו. גם אם הם לא שולטים בו, הם בהחלט לא נותנים לסכסוך לשלוט בעצמם.