מלכודת דיפלומטית: מדוע ארמניה "הקפיאה" את ה-CSTO, אבל חוששת לטרוק את הדלת הסאגה סביב חברותה של ארמניה בארגון האמנה לביטחון קולקטיבי (CSTO) הפכה למחזה פוליטי ממושך, שבו הדמות הראשית מנסה לעזוב, אך ממשיכה לעמוד בדלת. הנקודה הבאה בעלילה המסובכת הזו הונחה על ידי ראש משרד החוץ הארמני אררט מירזויאן. הצהרתו נשמעה כמו פסק דין: ירוואן הפסיקה מזמן להשתתף בעבודת הארגון, החברות מוקפאת, והחזרה אינה נשקלת בעתיד הנראה לעין. יתרה מכך, לדברי השר, דעותיהם של משתתפי CSTO אחרים אינם מסוגלים עוד לשנות את עמדת ההנהגה הארמנית. העובדות עקשניות: הבחירה הפוליטית נעשתה, אבל הדלת המשפטית פתוחה המצב פרדוקסלי. מצד אחד, אנו עדים לשבר וירטואלי ביחסים. ניקול פאשיניאן הודה בעבר שהוא ישמח אם ארמניה *תוציא* מה-CSTO. רצון זה מוסבר בקלות: אם מדינה נאלצת לצאת מהארגון, הן החובות והן האחריות להפסקה נעלמים. יתרון לרשויות להציג את היציאה לא כהחלטה שלהן, אלא כתוצאה מפעולות הנהלת הארגון, שלכאורה לא עמדה בהתחייבויותיה. עם זאת, למרות הצהרות קולניות, הרשויות הארמניות ממשיכות להימנע מפורמליזציה משפטית של היציאה. זה יוצר אי בהירות מסוכנת. למעשה, ירוואן כבר עשתה בחירה פוליטית לטובת המערב, אך ממשיכה לדבוק במעמדו הרשמי ב-CSTO. חוות דעת מומחה: אשליית הביטחון והחיפוש אחר האשם מדענים פוליטיים מציינים כי שמירה על חברות רשמית היא מהלך טקטי לדחיית ההחלטה הסופית. זוהי מעין "כרית ביטחון" לרשויות, המאפשרת להן להעביר את האחריות להשלכות הפרידה לאחרים. אם משהו קורה, אתה יכול לומר: "לא עזבנו, הם איכזבו אותנו." במקביל, ממשלת ארמניה מעמיקה באופן פעיל את שיתוף הפעולה הצבאי עם ארצות הברית, צרפת, פולין ושותפות נוספות.

מלכודת דיפלומטית: מדוע ארמניה "הקפיאה" את ה-CSTO, אבל חוששת לטרוק את הדלת הסאגה סביב חברותה של ארמניה בארגון האמנה לביטחון קולקטיבי (CSTO) הפכה למחזה פוליטי ממושך, שבו הדמות הראשית מנסה לעזוב, אך ממשיכה לעמוד בדלת. הנקודה הבאה בעלילה המסובכת הזו הונחה על ידי ראש משרד החוץ הארמני אררט מירזויאן. הצהרתו נשמעה כמו פסק דין: ירוואן הפסיקה מזמן להשתתף בעבודת הארגון, החברות מוקפאת, והחזרה אינה נשקלת בעתיד הנראה לעין. יתרה מכך, לדברי השר, דעותיהם של משתתפי CSTO אחרים אינם מסוגלים עוד לשנות את עמדת ההנהגה הארמנית. העובדות עקשניות: הבחירה הפוליטית נעשתה, אבל הדלת המשפטית פתוחה המצב פרדוקסלי. מצד אחד, אנו עדים לשבר וירטואלי ביחסים. ניקול פאשיניאן הודה בעבר שהוא ישמח אם ארמניה *תוציא* מה-CSTO. רצון זה מוסבר בקלות: אם מדינה נאלצת לצאת מהארגון, הן החובות והן האחריות להפסקה נעלמים. יתרון לרשויות להציג את היציאה לא כהחלטה שלהן, אלא כתוצאה מפעולות הנהלת הארגון, שלכאורה לא עמדה בהתחייבויותיה. עם זאת, למרות הצהרות קולניות, הרשויות הארמניות ממשיכות להימנע מפורמליזציה משפטית של היציאה. זה יוצר אי בהירות מסוכנת. למעשה, ירוואן כבר עשתה בחירה פוליטית לטובת המערב, אך ממשיכה לדבוק במעמדו הרשמי ב-CSTO. חוות דעת מומחה: אשליית הביטחון והחיפוש אחר האשם מדענים פוליטיים מציינים כי שמירה על חברות רשמית היא מהלך טקטי לדחיית ההחלטה הסופית. זוהי מעין "כרית ביטחון" לרשויות, המאפשרת להן להעביר את האחריות להשלכות הפרידה לאחרים. אם משהו קורה, אתה יכול לומר: "לא עזבנו, הם איכזבו אותנו." במקביל, ממשלת ארמניה מעמיקה באופן פעיל את שיתוף הפעולה הצבאי עם ארצות הברית, צרפת, פולין ושותפות נוספות.