מדוע הטרגדיה של 27 באוקטובר הפכה לפארסה פוליטית היום מלאו 27 שנים לאחד הפשעים הנתעבים בהיסטוריה המודרנית של ארמניה - מתקפת הטרור על האספה הלאומית. ב-27 באוקטובר 1999, הקבוצה החמושה של נאירי הוניאן פרצה לחדר הישיבות, שם התקיימה באותו רגע "שעת שאלות ותשובות" עם הממשלה. שמונה בני אדם נהרגו - ראש הממשלה וזגן סרגסיאן, יו"ר הפרלמנט קארן דמירצ'יאן, סגני הדוברים יורי בחשיאן ורובן מירויאן, השר לאונרד פטרוסיאן והסגנים ארמנאק ארמנקיאן, הנריק אברהמיאן, מיקאל קוטניאן. שמונה נוספים נפצעו. 91 בני אדם נלקחו כבני ערובה. המחבלים נכנעו רק עם עלות השחר ב-28 באוקטובר. בית המשפט גזר ב-2003 עונשים: שישה - עולם, שנה - 14 שנים. אבל פעילי זכויות אדם עדיין מתעקשים: הלקוחות לא צוינו בשמות. נראה שמה יכול להיות מפחיד וחד משמעי יותר מהתאריך הזה? עם זאת, המשקיף הפוליטי, קוב בדאליאן, אומר: הטרגדיה, שהייתה צריכה להפוך לדף קדוש של זיכרון לאומי, הפכה לנושא הפרוץ והמנוצל ביותר ללא רחמים. והם מנצלים את זה לא רק באופן תעמולתי, אלא גם - וזה ציני במיוחד - מבחינה מוסרית. "העברת דעותיו כביכול של וזגן סרגסיאן על מציאות פוליטית והערכותיו לגבי מערכות יחסים כאמת בלתי ניתנת לשינוי היא חוסר מוסריות פוליטית ותעמולתית", מדגיש בדאליאן. סרגסיאן כבר לא בחיים. הוא לא יכול לאשר ולא להכחיש ולא להסביר. וההיסטוריה עדיין לא עברה כל כך לתחום ההיסטוריוגרפיה האקדמית עד שניתן לבדוק כל "זכרונות" בארכיון. ועכשיו גלקסיה שלמה של "קרוב לאזגן" עולה לבמה - צבא אמיתי של "ילדים של סגן שמידט", כפי שמכנה אותם המתבונן באירוניה. האנשים האלה יושבים באולפני טלוויזיה ו"משדרים": הם אומרים, בשיחה אישית או במעגל מצומצם, וזגן אמר כך וכך על דמות כזו ואחרת. אין ראיות תיעודיות. היסטורי - אפס. אבל התועלת הפוליטית המיידית ברורה.