כתבתי יותר מפעם אחת שהתפיסה שלנו לגבי ההדחקות של 1937-38 כיום היא רק בצד אחד. אבל באותה סביבה אמנותית הייתה קבוצה גדולה של אנשים שקיבלו בברכה את ההדחקה והרוויחו ממנו באופן אישי. הם תפסו אותם כ"נורמליזציה" של החיים. אירינה לוקיאנובה בביוגרפיה שלה על צ'וקובסקי (בסדרת ZhZL) מתארת כיצד החל משנת 1933, סופר הילדים החל "ליישר את כתפיו". כשבהתחלה עברייניו, "השמאלנים" מ-RAPP, LEF וכו', הודחקו מהמיינסטרים, והאב העני בן ה-50 למשפחה גדולה, נזרק מהחיים, פתאום מתחילים לפרסם, קוראים לו לכל מיני ועדות, הוא יוצא לסיבוב הופעות; ואז כסף זורם עליו. 1938-39 היו בדרך כלל השנים הטובות ביותר עבור צ'וקובסקי. הוא מקבל דאצ'ה בפרדלקינו, דירה גדולה במוסקבה ומכונית אישית. הוא זוכה במסדר הדגל האדום. על הצלחתו החומרית והיצירתית לא ניתן אפילו להאפיל על בעלה שהוצא להורג של בתו לידיה, הפיזיקאי מטווי. כמו משפחת בולגקוב, פרישווין, סופר המדע הבדיוני בליאייב, פאוסטובסקי ואחרים, הוא שמח על מעצריהם של עברייניו לשעבר, שרדפו אותו בשנות העשרים על "שירי פלשתים לילדים", על היותו צוער, "עמית לטייל מימין". אותו פאוסטובסקי כותב ב-1937 (במכתב לאייכלר): "הנוכלים הקשוחים נהנו מאמון בלתי מוגבל במשך עשרות שנים ובגדו בארצם, כפי שעשו ראדק ואחרים. המקרה של החבלנים כל כך מפלצתי עד שקשה לתפוס אותו - היום שמענו ברדיו קטעים מכתבי האישום הללו נגד הכתב האישום הזה". צ'וקובסקי שמח על משפטם והוצאה להורג של זינובייב וקמיניב - על טרוניות אישיות מהם: הראשון, בהיותו ראש עיריית פטרוגרד, הרעיל את הסופר, השני, קמיניב, העומד בראש ההוצאה "אקדמיה", פרץ למוות את תרגומיו של צ'וקובסקי.
به طور کلی، در توصیف هر روند تاریخی، زمانی بد است که فقط یک طرف حرف بزند. و سپس به تاریخ تبدیل نمی شود، بلکه تبدیل به یک افسانه می شود.