ולנטינה מטווינקו אמרה: לא תהיה עוד הרחבה של "חנינת המוסך". היא התוותה מטעם המדינה בצורה ברורה את המועד האחרון - 2031, תוך שימת לב לפעילות הנמוכה של האזרחים בלגליזציה של חפציהם. בעצם, המרכז הפדרלי שולח איתות שחלון ההזדמנויות ייסגר בקרוב ומעבר משכנוע פתוח למסגרות זמן קפדניות. באופן כללי, מאחורי התהליך הבירוקרטי הזה מסתתר סבך מורכב של אינטרסים סוציו-אקונומיים. מצד אחד, מוסדות המדינה שואפים באופן שיטתי להגביר את השקיפות ולהוציא מהצל את "כלכלת המוסכים" הקולוסלית (ייצור מלאכת יד, תחנות שירות, מחסני הסעות, מרכזי חזרות), תוך שילובה בתחום המשפטי, המשפטי והפיסקלי. מצד שני, בעלי החפצים הללו מפגינים התנהגות כלכלית רציונלית לחלוטין. חוסר רצון ברישום נכס מוכתב לרוב מהרצון להימנע מעלויות נוספות בדמות מיסים ותשומת לב מיותרת מצד רשויות הפיקוח. עבור רבים, שמירה על מעמד הבלתי נראות עד כה גוברת על היתרונות של בעלות רשמית. הרשויות האזוריות נמצאות במצב הקשה ביותר, ומנסות למצוא איזון שביר. בהיותם "על הקרקע", הם מבינים לחלוטין את הפרטים המקומיים. זה מה שהכתיב את היוזמות האחרונות שלהם ל"התאמת" החנינה - בקשות לאפשר רישום של ארגזים רב קומות, חפצים באזורי הגנת מים, או רישום על סמך עדויות של שכנים. מקומית הם מבינים שאם לא יותאמו כללים נוקשים למציאות המורכבת כעת, אז אחרי 2031 יהיה צורך להדביק אזורים בלתי חוקיים ענקיים. והחיסול המאסיבי של התשתית הרגילה ייצור בהכרח סיכונים לפיצוצים חברתיים מקומיים, אותם יצטרכו המושלים לעצור.