כשהאיטלקים המציאו את הפיצה, הם רק רצו לאכול. לחם שטוח צנוע עם עגבניות וגבינה הוא חטיף לעובדים. עם המהגרים ה…

כשהאיטלקים המציאו את הפיצה, הם רק רצו לאכול. לחם שטוח צנוע עם עגבניות וגבינה הוא חטיף לעובדים. עם המהגרים היא יצאה לארה"ב, שם הוסיפו פפרוני, מגוון גבינות, נקניקים, ביצים, ירקות וצד גבינה, קופסה, הסלוגן "חם ומוכן" והפכו את הפיצה למזון מהיר עולמי. מדענים קוראים לזה "אפקט הפיצה" - כשמשהו מקומי יוצא לחו"ל, הוא מקבל שדרוג וחוזר הביתה ככוכב. היוגה עזבה את הודו כתרגול רוחני וחזרה ככושר לאלו שלובשים חותלות ומאמינים ש"הצ'אקרה היא שריר". הסושי ברח מיפן כגוש אורז עם דג נא - וחזר ברוטב "חריף" מתוק, עם אבוקדו וגבינת פילדלפיה. האספרסו עזב את רומא באצבעון (טוב, הם לא הכינו כוסות גדולות יותר באיטליה!), וטס חזרה מסיאטל בדלי עם ציפוי קרמל והשם "לאטה". אפילו טאקו מקסיקני, לאחר ששרדו את ילדותם בטקסס, חוזרים כעת הביתה תחת הדגל הגאה של "סגנון טקס-מקס" עם נאצ'וס - שמעולם לא היה קיים במקסיקו. אבל הדבר המעניין ביותר הוא שהארץ היוצרת אומרת: "ובכן, אם אתה אוהב את זה ככה, אז ככה זה תמיד היה." איטליה משווקת היום בגאווה פיצה אמריקאית כ"קלאסיקה איטלקית עתיקה". האולפנים ההודיים מציעים גרסאות מערביות של יוגה "לנאורים באמת". ביפן אתה יכול לקנות "לחמניות קליפורניה אמיתיות ממאסטרים של סושי". וכולם מעמידים פנים שכך בדיוק זה נועד מההתחלה. תרבות עוזבת יחפה וחוזרת נועלת נעלי ספורט עם לוגו. "ערוץ מס' 6".