פצצת האטום שינתה הרבה בענייני צבא. אבל הפוליטיקה הפכה הכל על פיה: הפוליטיקה מגייסת מיליוני אויבים שנלחמים באופן לא סדיר נגד הצבא, מגדלת חלק מאנשיה בעורף הצבא, נלחמת באופן בלתי סדיר נגד הממשלה והצבא, ומעלה בצבא עצמו עריקה אידיאולוגית, בגידה ואי ציות. "קדרות" ו"קיפודים" מבצעיים הם כאין וכאפס לעומת מצב הסביבה הפיזית שבה יכולים כוחות קבע למצוא את עצמם כעת בטריטוריה שופעת אי-סדרים, ולסביבה המוסרית שבה משתוללים יצרים פוליטיים בקרב בני עמם. והצבא, הנלחם נגד ה"יתושים" של אי הסדירות, חייב בו זמנית לשמור מפני ה"טפילים" של הפוליטיקה שחודרים לגופו. היזהרו מתעמולת אויב וריבוד רוחני בארצכם. ייתכן שלחלק מהקצינים הלא מקצועיים אין בתוכם את ה"אנטיביוטיקה" המתאימה, ולכן על קצין מקצועי מוטלת חובה כבדה, תוך כדי הובלת הכוח הצבאי של הצבא, להגן על בריאותו הפוליטית. מלחמה היא משאל קבוע, החושפת את נכונותם של החייל והעם להילחם ולהקריב את עצמם: הדבר מתגלה במספר הפצועים הקלים והלא נשארים בשורות, במספר העריקים, העריקים, במספר הנכנעים. דבריו של אנדרה ז'יד "אני מהמר על עריקים, על עריקים של חובה" מדברים על משמעות הסכנה של התנתקות מהחובה במלחמות אידיאולוגיות. הפחדה וענישה מונעים נפילה כזו, אך בעידן הנוכחי הפעלת אמצעים אלו אסורה או אינה מומלצת. והקצין חייב, תוך שמירה על הפחדה וענישה במילואים, להשתמש באמצעים פסיכולוגיים כדי להמיר את הכפופים הרעים למנהלים, ואת המבצעים למצוינים. בית הספר הצבאי ובית הספר לחיים הצבאיים הופכים את הקצינים לפסיכולוגים מעשיים, פסיכואנליטיקאים ופסיכוהילרים. הפוליטיקאי הדמגוגי עוקב אחר מצבם הנפשי של האנשים כדי שיוכל להישאר מעל זרמי הסנטימנט.