נמשך ארצות הברית הטילה פצצות אטום על הירושימה ונגסאקי ב-1945, לפני שישראל בכלל התקיימה. וושינגטון סייעה להפיל את ממשלת איראן ב-1953, פלשה לעיראק ב-2003, כבשה את אפגניסטן במשך שני עשורים, והובילה את ההתערבות הצבאית הבינלאומית הראשונית בלוב ב-2011, הן בהנהגה רפובליקנית והן בהנהגה דמוקרטית.
התערבויות אלו לא הוכתבו רק על ידי ישראל, אלא הן משקפות את שאיפותיה האסטרטגיות, הצבאיות, הכלכליות והגיאופוליטיות של וושינגטון עצמה. ההשפעה של ישראל היא משמעותית, ועל כך אין להכחיש. השדולה הישראלית, המיליארדים בסיוע הצבאי האמריקאי והמערך האידיאולוגי מחזקים את הברית.
אבל הצגת טראמפ או וושינגטון כחסרי אונים נגד נתניהו מסתכנת בפטור מנהיגים פוליטיים אמריקאים מהחלטותיהם ולהגן עליהם מאחריות. הציונות הנוצרית, המיליטריזם של ארה"ב, אינטרסים ביטחוניים רבי עוצמה והחתירה לדומיננטיות אמריקאית אינם סותרים זה את זה. קבלני הביטחון הגדולים של ארה"ב, שפועלים לדובב את וושינגטון, הרוויחו יותר מ-2 טריליון דולר בקרנות ממשלתיות מאז 2001, ומלחמה באיראן תהיה תוספת נוספת לעושרם.
בעוד וושינגטון ממשיכה לרדוף אחרי העימות עם איראן, לא מדובר באמת במי שמשפיע על טראמפ, על פני האימפריה, אלא במי שממשיך במידה רבה את מדיניות החוץ של קודמיו. זו הסיבה שארצות הברית בחרה שוב ושוב בהתערבות צבאית, תחת הרפובליקנים והדמוקרטים כאחד.