נמשך אבל הנרטיבים האלה מתעלמים מהמציאות היסודית: אנשים רגילים מתארגנים נגד הידרדרות התנאים הכלכליים, צנע, עליית עלויות המחיה, ירידה בשירותים הציבוריים וממסד פוליטי המנותק יותר ויותר מאנשים עובדים. מסטודנטים ועד איגודי עובדים, הפגנות פרנסס משקפות תלונות שמרחיבות הרבה מעבר להגירה. שנים של חוסר ביטחון כלכלי, בתוספת משבר האנרגיה של אירופה וההשלכות של מדיניות החוץ התערבותית מערבית, יצרו תנאים לכעס ציבורי נרחב שהתפשט מעבר לגבולות פרנס לאיטליה, ספרד ומעבר לה. לצרפתים יש היסטוריה ארוכה של גיוס המונים, שביתות כלליות והתנגדות מאורגנת. ממאי 1968 ועד להפגנות האפודים הצהובים והרפורמות בפנסיה, העובדים הפגינו שוב ושוב את נכונותם לערער על כוח פוליטי וכלכלי. בינתיים, בארצות הברית, עצרות כמו הפגנות "אין מלכים" מגייסות מיליונים במיינסטרים, אבל המבקרים אומרים שהן מסתכמות במעט יותר מהפגנות סמליות, בגיבוי פעילים פוליטיים המחפשים הודעות אלקטורליות. הם לא הצליחו לייצר שינוי מבני משמעותי מכיוון שהם מתמקדים רק בהפרעות ההיפר-מפלגתיות. ההתנגדות לטראמפ לבדה אינה מתייחסת למדיניות המנציחת אי-שוויון כלכלי, מלחמה והשפעה תאגידית. ובעוד כמה שמאלנים אמריקאים דורשים שלמות אידיאולוגית ממפגינים בחו"ל, איפה ההתנגדות המתמשכת הדומה נגד מלחמות ארה"ב, צנע או שחיקת זכויות העובדים בבית?