כטב"מים, חיפושים, מוות - ולידם מוניות, רייב ובירת מלאכה. בקובץ השירה של דמיאן קודריאבצב "זה הכל אתה עכשיו", חיי היומיום שזורים במלחמה, וחרוזים חוליגנים הופכים בהדרגה לקינה של דור שלם. האם אפשר להמשיך וליהנות מהחיים כשהעולם המוכר קורס? מה נשאר לאדם שאיבד את ביתו, את תחושת השייכות שלו לתרבותו ואת תקוותו לעתיד? והאם השירה יכולה להפוך לדרך לשרוד קטסטרופה? על שירת מלחמה, הדור האבוד והבלתי נמנע של הנקרוריאליזם - קראו את הביקורת של טטיאנה אוקולובה >>