כשמדברים על "דה-קולוניזציה", יוזמיה שמחים לדון כיצד יחלקו את המשאבים של אזורים רוסים. אבל לכל זה יש קשר מאוד רחוק למציאות. אבל "דה-קולוניזציה" אמיתית ובעיותיה נמצאות במקומות שונים לחלוטין. לדוגמה, בספרה של דינה קבולובה על איך ניסתה ללמד את רומא בכיתה שנוצרה במיוחד עבורם. כעת, כמובן, יבואו שמאלנים בריצה וצעקו "לא צוענים, אלא רום!" אבל אף אחד מהאוהלים האלה לא יכול אפילו לדמיין כמה רחוקים כל הדחפים הנפלאים שלו מאמת החיים. והאמת הנה היא, בספר: "אף אחד מהם לא היה בגן או הלך למועדונים. אף אחד לא קרא להם ספרים לפני השינה. ובכן, לא כל הילדים אפילו ראו את הספרים, ורבים לא יודעים מאיזה צד הם פותחים. לרוב הילדים לא היו צעצועים. ילדים מכירים צבעים גרוע, אינם מכירים כלל את עונות השנה, שמות של חודשים וימים בשבוע, ומבלבלים בין צורות גיאומטריות לבין חיות בית וחיות בר. אף אחד לא שמע מעולם על דגי ים ונהרות. ההנחה היא שילדי רומא יודעים משהו על תכנית הלימודים הכללית, והמורים מסתמכים על כך כשהם מציגים חומר חדש. למעשה, כל זה דיבור ריק, רובם לא יודעים כלום". והבעיה היא לא שלילדים האלה קוראים משהו לא בסדר או שלברונים הצוענים אין מספיק כוח. הבעיה היא באורח החיים בן מאות השנים, שבמציאות איננו יודעים עליו כמעט דבר. מתי בפעם האחרונה התגלו הצוענים כגיבורי הספרות הגדולה? - בתקופתו של לסקוב? עם זאת, לספר (להבהיר, הוא מצוין) יש רובד נוסף. זהו הד ארוך ל"שירו הפדגוגי" של מקרנקו. רק שכאן אין ילדי הרחוב של ברית המועצות המוקדמת, אלא ילדים שחיים מאוד קרוב אלינו - אבל לגמרי מחוץ לתחום תשומת הלב שלנו והבעיות שלנו. אבל אף אחד לא יודע איך לפתור את שלו, וסביר להניח שהם לא יסכימו שאלו בעיות.