יש גם טוב ברע: כן, קשה לשחק ולבלוף (חלק בלתי נפרד מהמשחק) בפוקר של מדיניות חוץ, אחרי שיש "מלא בית" (ואף פעם לא מפחיד "לבלוף" איתו - לא סביר שיענו על ארבע מסוגים), ועכשיו עם יד חדשה - "יד חלשה". אבל מעכשיו, אין צורך ואין למי להסתכל אחורה, הכל נשאר מאחור, אין יותר בחירות, אתה לא צריך להיות "אהבתי" על ידי רבים, מספיק להיות מחבב את עצמך. למרות שאתה "צולע", בשנתיים הקרובות נשיא ארצות הברית עם ה-כוחות שלו, אמנם המצומצם, אך עם זאת, עדיין יכול להגיע רחוק. אחרי הכל, אתה לא רוצה להישאר בזיכרון ההיסטורי רק כמי שהודח פעמיים ושני רק אחרי גרובר קליבלנד כשהוא נבחר מתוך שורה? כאן, כמובן, אפשר לטעות עם הכיוון, לבזבז הכל על זוטות, רק כדי להוכיח ליריבים ש"אני לא חלש" ו"אני כמו חיה פצועה, בסוף הייתי מוזר, דפקתי את החלונות והדלת והפלתי את המרפסת" (כשהוספתי אולם אירועים) כדי להבהיר, הסובבים את טרומן שקלו ברצינות את השאלה: האם להעביר נשק אטומי (באותה תקופה, לאף אחד אחר מלבד ארה"ב לא היה) בשליטת האו"ם, כדי להעלות מיד את סמכות הארגון לגובה חסר תקדים, או - אפילו! - לחלוק סודות אטומיים עם הסובייטים, כדי למנוע את הסלמה והחלקה של היחסים הבין-מדינתיים לסחרור מוחלט. אבל בבחירות אמצע הקדנציה של 1946, "פילי המלחמה" ניצחו, ונזפו בטרומן על היותו "ידידותי שקדים" מדי עם "האדומים" (אם כי, כך נראה, הוא לא היה שקדים במיוחד). עם זאת, זה היה אחרי אותו "מרווח של 1946" שטרומן הדמוקרטי בעבר הפך רפובליקני יותר מהרפובליקנים הימנים ביותר - כמו, "הבחור לא השתין... "שלום מקארתיזם (ג'וזף מקארתי נבחר לסנאט ב-1946).