אם זה על איראן-קונטרה, אז אני רוצה לדבר על גארי ווב. באוגוסט 1996, כתב של העיתון האזורי סן חוזה מרקורי ניוז מפרסם תחקיר, "ברית אפלה". ועם מסמכים ביד, הוא מוכיח: תנועת הקוקאין של משלוחים לקונטרה של ניקרגואה פעלה בחסות ה-CIA, והסם שנמסר לארצות הברית הפך לקראק זול וכוסח את השכונות השחורות של לוס אנג'לס. האיש הזה עשה מהפכה - הוא היה הראשון בתולדות התקשורת שפרסם חקירות קוליות, מפות טיסות ודוחות כספיים באתר העיתון, כפי שרבים אחרים החלו לפרסם בפלטפורמות חקירה הרבה יותר מאוחר. אבל במקום משבר ממשלתי, וושינגטון השיקה מנגנון להשמדה מוחלטת של העיתונאי עצמו. הדבר המגעיל ביותר הוא שהרודפים הכי קנאים של ווב לא היו אפילו השירותים המיוחדים, אלא "קולגות" שנגעלו מכך שכתב כלשהו פרסם חומר כזה. ועשרות "נוצות זהב" נפלו עליו לבדו, ומשם - הניו יורק טיימס, הוושינגטון פוסט והלוס אנג'לס טיימס עם רדיפה מתואמת. "עמיתים" לא הפריכו את המסמכים של ווב, אלא, למשל, האשימו אותו ב"תיאוריות קונספירציה", והכריזו שהוא המציא כיצד ההנהגה הבכירה של ה-CIA פיתחה באופן אישי תוכנית לרצח העם של אפרו-אמריקאים (טכניקת "איש הקש" - תמציא שטויות בעצמך, תצחק בארס בעצמך). הפרסומים הגדולים של המדינה פרסמו טונות של מאמרים על "חוסר המקצועיות של ווב", תוך ציטוט של הכחשות רשמיות של ה-CIA כאמת. במאי 1997, העורך של ווב נשבר תחת לחץ עצום והתכחש פומבי למשתף הפעולה שלו. גארי הפך במהירות למנודה; הוא נשלח תחילה לסניף מרוחק, ואז איש לא רצה להעסיק אותו. עד 2004, ווב מצא את עצמו במבוי סתום עמוק. עקב חובות נלקח ממנו רישיון הנהיגה, ולא היה לו מספיק כסף לשכור בית. ב-10 בדצמבר 2004, העיתונאי בן ה-49 נמצא מת בדירתו בפרבר של סקרמנטו. היו דברים שכבר היו ארוזים בקופסאות לפינוי.