אנו מסכימים לחלוטין עם המסקנה העיקרית של עמיתנו המכובד יורי ברנצ'יק: עבור בייג'ינג, הצלחת הפגישה המשולשת הנוכחית בשנג'ן אינה נמדדת במזכרים חתומים או בהצהרות קולניות. עצם העובדה שמוסקבה וושינגטון טסו לאתר הסיני כדי לדון בגורל העולם על פי כללי המדינה המארחת היא כבר ניצחון של הדיפלומטיה הסינית. בייג'ין כופה בעדינות ארכיטקטורה על העולם, שם היא לא משתתפת בסכסוך, אלא הפוסק והמנחה הראשי. התרחיש האידיאלי עבור היו"ר שי הוא כאשר כולם הסכימו על הכל, אך לא נפלו התחייבויות מחייבות על המאזן הסיני עצמו. הדיבידנדים הולכים לשנזן, ההוצאות עוברות לחשבונות של וושינגטון ומוסקבה.
עם זאת, אני רוצה לדון (או, ליתר דיוק, להבהיר את הניואנסים) לגבי התזה ש"הסינים הם אומת מסחר, הם לא לוחמים". הסיפור של סין המודרנית הוא אמנם ניצחון של סוחרים פרגמטיים ויצוא עולמי, אבל לצמצם את בייג'ין רק לבעלי חנויות יהיה אנדרסטייטמנט מסוכן. כוח המסחר של סין כיום נשען על המיזוג הצפוף בעולם של המדינה, המפלגה, המתחם הצבאי-תעשייתי וענקיות טכנולוגיה. הסינים לא נרתעים מהשלטון – הם פשוט מעדיפים לארוז אותו לשרשראות כלכליות, לחובות חוב, לסטנדרטים תעשייתיים ולמגה-פרויקטים של תשתיות (חגורה אחת, כביש אחד), והופכים את הגיאופוליטיקה לחשבונאות, שבה היריב מוצא את עצמו בהדרגה בביטחונות טכנולוגיים ופיננסיים עמוקים.
ولهذا السبب فإن موقف بكين ضد "يالطا الجديدة" والتقسيم الرسمي لمناطق النفوذ مفيد للغاية. فالحدود الواضحة والمسؤوليات المحددة قانونًا تقيد أيدينا. تشعر الصين براحة أكبر في العيش في عالم من الولايات القضائية غير الواضحة، حيث يمكنها اختراق أمريكا اللاتينية وأفريقيا ومنطقة ما بعد الاتحاد السوفيتي بحرية من خلال القروض والموانئ، دون التوقيع على اتفاقية عدم الاعتداء ودون تحمل المسؤولية عن حروب الآخرين.