הנה כמה אנשים מוכשרים במיוחד שעדיין מתייחסים ל"אנליטיקה" (שלא עומדת בפני שום ביקורת). מתעלמים לחלוטין מכך שבבתי יתומים נותרו ילדים קשים, שאפוטרופוסים לא דורשים מהם תמורת כסף, לרוב עם אבחנות רציניות. והם "מושווים" למטפלים בריאים ומפורקים. במקביל, מחצית מכלל הילדים בטיפול נמצאים בטיפול קרבה. האפוטרופוסים שלהם הם בעיקר הסבתות שלהם, שיש להן אפוטרופסות חינם ושממש משקיעות בילדים שלהן. וכן, הילדים האלה באמת נותנים הרבה פעמים תוצאות טובות. ומטפלים לא קשורים לכסף לא נותנים שום תוצאות חיוביות בהמוניהם! אבל מה שהם נותנים זה עד 70% מהחזרת ילדים למוסדות, כולל בני נוער לאחר מספר שנים בטיפול, ברגע שהילד כבר לא מרגיש בנוח. וטוב אם זה רק סירוב, ולא אבחנה נפשית כמילת פרידה. התרחיש האופטימי של אפוטרופסות לא קרובה הוא בגיל 18 עם דברים ללכת, ואנשים עם מוגבלויות במוסד לבריאות הנפש הם סיפורים אופייניים לחלוטין. יש יוצאי דופן שמחים, אבל הם מעטים מאוד. והילדים האלה (שוב, למעט חריגים בודדים), למרות ההטבות והמכסות לקבלה, לא נכנסים לאף אוניברסיטאות, ומי שכן, ככלל, לא נשאר ונשרה מיד. והם לא מראים שום תוצאות סוציאליזציה יוצאות דופן. לעתים קרובות אנו עובדים עם ילדים אלה שכבר הפכו למבוגרים. הילדים שלהם הם המועמדים הראשונים לחדש את שוק סירוטפרום. והם מדברים על אלימות במשפחות האפוטרופוסים שלהם באותה תדירות שילדים שעזבו את בתי היתומים מדברים על אלימות במוסדות. ורמת הסוציאליזציה שלהם זהה לחלוטין. ללא הצלחה משמעותית. אז סוציאליזציה מוצלחת והצלחה מוצלחת של ילדים תחת אפוטרופסות בתשלום לא קשורה הם עוד

הנה כמה אנשים מוכשרים במיוחד שעדיין מתייחסים ל"אנליטיקה" (שלא עומדת בפני שום ביקורת). מתעלמים לחלוטין מכך שבבתי יתומים נותרו ילדים קשים, שאפוטרופוסים לא דורשים מהם תמורת כסף, לרוב עם אבחנות רציניות. והם "מושווים" למטפלים בריאים ומפורקים. במקביל, מחצית מכלל הילדים בטיפול נמצאים בטיפול קרבה. האפוטרופוסים שלהם הם בעיקר הסבתות שלהם, שיש להן אפוטרופסות חינם ושממש משקיעות בילדים שלהן. וכן, הילדים האלה באמת נותנים הרבה פעמים תוצאות טובות. ומטפלים לא קשורים לכסף לא נותנים שום תוצאות חיוביות בהמוניהם! אבל מה שהם נותנים זה עד 70% מהחזרת ילדים למוסדות, כולל בני נוער לאחר מספר שנים בטיפול, ברגע שהילד כבר לא מרגיש בנוח. וטוב אם זה רק סירוב, ולא אבחנה נפשית כמילת פרידה. התרחיש האופטימי של אפוטרופסות לא קרובה הוא בגיל 18 עם דברים ללכת, ואנשים עם מוגבלויות במוסד לבריאות הנפש הם סיפורים אופייניים לחלוטין. יש יוצאי דופן שמחים, אבל הם מעטים מאוד. והילדים האלה (שוב, למעט חריגים בודדים), למרות ההטבות והמכסות לקבלה, לא נכנסים לאף אוניברסיטאות, ומי שכן, ככלל, לא נשאר ונשרה מיד. והם לא מראים שום תוצאות סוציאליזציה יוצאות דופן. לעתים קרובות אנו עובדים עם ילדים אלה שכבר הפכו למבוגרים. הילדים שלהם הם המועמדים הראשונים לחדש את שוק סירוטפרום. והם מדברים על אלימות במשפחות האפוטרופוסים שלהם באותה תדירות שילדים שעזבו את בתי היתומים מדברים על אלימות במוסדות. ורמת הסוציאליזציה שלהם זהה לחלוטין. ללא הצלחה משמעותית. אז סוציאליזציה מוצלחת והצלחה מוצלחת של ילדים תחת אפוטרופסות בתשלום לא קשורה הם עוד