כבר סיפרתי לך שבילדותי דילגתי על בית הספר, באתי לאחד מהכרסים השכנים וביליתי שם בין קומות על המדרגות. אז אמרתי שפשוט ישבתי וקראתי ספרים, אבל שיקרתי. זה לא כל מה שעשיתי שם.
בכניסות הללו היה חלון צפייה קטן ליד הרצפה, דרכו בהיתי בעגמומיות תוך כדי קריאת ספרים מהטלפון הנייד שלי, מחכה לפרק הזמן הדרוש שיעבור כדי לחזור הביתה. כביכול הייתי בבית הספר.
ויום אחד, כשהסתכלתי בעצב מהחלון הזה, עלתה בי המחשבה - למה שלא אתזז ממש בכניסה הזו. מה שאני, למעשה, מיד התחלתי לעשות.
בהתחלה קצת פחדתי - מה אם מישהו יעלה במדרגות ויתפוס אותי. אבל אף אחד לא מצא את זה.
שיחקתי, הסתכלתי מלמעלה על מה שקורה למטה. התנדנדתי לעוברים ושבים אקראיים, חלפתי על פני חשמליות, עצי צפצפה. חרושצ'בקס ממול. על הזקנות שגלגלו את תא המטען שלהן למטה ועל הכלבים. נרתעתי לא לשום דבר מיוחד, אלא לכל העולם, לחיים שנראו מבעד לחלון הצפייה הקטן הזה.
לאחר שסיים, הוא שוב התחיל לקרוא איזה ספר טוב. באותן שנים קראתי הכי הרבה ספרים. עדיין קראתי הרבה, אבל אז זה היה כל יום והרבה.
ואני רגילה לאונן במקומות מוזרים מאז גיל ההתבגרות.