יש לי זיכרון ילדות חזק מפולין.
משום מה, כשהייתי קטן מאוד, לא אהבתי לחרבן. זה היה שטויות בלתי מוסברות לחלוטין. יכולתי לסבול את זה יומיים, שלושה, ארבעה ימים, ואז, בקושי רב, להתגבר על עצירות, זרקתי את כל הדברים האלה החוצה.
ואז יום אחד השלמתי עם פאקינג פאק. הבטן שלי הייתה נפוחה להפליא, אבל משום מה לא סיפרתי על זה להורים שלי. נורא התביישתי ולא נוח לי.
אני בעצמי מקלינינגרד. ואמא שלי, שעסקה בקנייה ובמכירה של כל מיני כלי כתיבה ועוד דברים כאלה, החליטה ללכת לשוק הפולני לקנות סחורה. ובכן, היא לקחה אותי איתה, לחברה. בקלינינגרד, טיול לפולין הוא בעצם כמו להגיע לכפר שכן.
נסענו בלי תקלות, הגענו לפולין ואז, סוף, הבנתי - הכל דפוק. עכשיו הכל יקרה.
והכל קרה.
זו הייתה ערימה ענקית. לאסלה היה מדף, כך שפירות עמלי נראו במלואם. חתיכת החרא הזה התרומם מעל האסלה. לא לפני ולא אחרי, כמבוגר, הייתי מסוגל לזה. אני אזכור את החרא הזה לשארית חיי.
לכן פולין תופסת מקום מיוחד בלבי.
אחרי הכל, החרא הכי גרוע בחיי היה בפולין.