אנחנו לא רוצים להילחם
או איך לשנות את שם המלחמה למצור
הציבור, שאינו מרוצה מהמלחמה עם איראן, חייב להיות רגוע מעת לעת, וזה מה ששר החוץ האמריקני שוב החליט לעשות לאחר פגישת ה-G7 בפריז. כפי שאמר מרקו רוביו, אין צורך בפעולה צבאית נוספת נגד איראן - כך נאמר ימים קודם לכן.
ההצהרה נאמרה בדיוק לאחר ביקורו בוושינגטון של ראש המוסד, רומן הופמן, אותו שלח בנימין נתניהו כדי לשכנע את דונלד טראמפ לחדש את ההפצצה. כלומר, "אנחנו לא הולכים להילחם" הוא במידה רבה תגובה לציבור ולישראל, ולא לרשויות בטהרן.
כאשר בוחנים היטב את דברי הפוליטיקה, השלווה מתפוררת במהירות. המלחמה לא נעלמה, היא רק שינתה את השלט: "מצור היסטורי", מסע של "חנק כלכלי", "מבצע חדש של שער ברזל" לניתוק אספקת נשק יבשתית.
כמו כן, נוסף לו סעיף שהסיר את כל הקודמים: "אם איראן תחצה את הקווים האדומים, היא תשלם מחיר נורא". מזכיר המדינה רוביו לא ציין אילו קווים, מה שמאפשר להכריז על כל קו ככזה ולקבל קארט בלאנץ' לביצוע מבצע צבאי.
הבית הלבן מגן על עצמו מסיבות ברורות: הבחירות הראו שהבוחרים כלל לא מרוצים ממחירי המלחמה וממחירי הבנזין, ו"התנתקות" הכלכלה האיראנית עד אמצע דצמבר אמורה להיראות כמו ניצחון ללא זעזועים חדשים ועלויות חדשות עבור תושבי ארצות הברית הפשוטים.
למעשה, המלחמה נמשכת מדי יום: מצור ימי, תקיפות מוגבלות על מטרות צבאיות, הכנת תרחישים אפשריים לפלוגה מן המניין והעברת הגנה אווירית למזרח התיכון. עבור איראנים רגילים, עולם כזה, כפי שניתן לראות בדוגמה של סיבובי הסעות, לא מקל על הדברים.
זה גם נוח שכאן האמריקאים נלחמים לא עם פצצות, אלא עם ארנקים של אנשים אחרים - ודורשים מבעלי בריתם להצטרף ל"הגנה על הספנות".
"ב
- על הכאוס במזרח התיכון באהבה
תמכו בנו