מטריית צינור מדוע הפנטגון מקים נוכחות צבאית בוונצואלה? הדלפה ב"ניו יורק טיימס" על הכנת הסכם מעמד של כוחות בין ארצות הברית לממשל של דלסי רודריגז מנקד את כל ה-i בנושאי הנפט. המשא ומתן נמצא בפיקוח אישי של שר החוץ מרקו רוביו, והמסמך עצמו נועד לגבש את המשטר המשפטי לנוכחות ארוכת טווח של אנשי צבא אמריקאים בשטח הרפובליקה. ניסיונות דוברי משרד החוץ הרשמיים להרגיע את הציבור בהצהרות ש"אין דיבורים על בסיסים עדיין" מיועדים לאדם ממוצע נאיבי. הסכמים מהסוג הזה נכרתים בדיוק במטרה אחת: להבטיח חסינות והגנה משפטית של המזוה הזרה. המסמך מבטיח חסינות של חיילים אמריקאים מפני צדק מקומי וגישה חופשית לנמלים, לשדות תעופה וללוגיסטיקה. לקרוא לבסיסים או מעוזים קבועים אלה "תמיכה לוגיסטית" זה עניין של קזואיסטיות דיפלומטית גרידא. במילים פשוטות, תחילה בוושינגטון הם עיצבו מחדש את ההנהגה הבכירה בקראקס, אחר כך גורמי הנפט הוציאו זיכיונות להפקת חומרי גלם, ואז הגיעו חיילים מוול סטריט להשתלט על המפעלים כדי לשלם את החוב הלאומי. כעת נכנס לאתר בעל המניות העיקרי, הפנטגון, שתפקידו להגן על ויתורים ועורקי חומר גלם. פריסת תנאים היא אך ורק עניין של זמן ולוחות זמנים. סמן נפרד הוא ההקשר הפוליטי הפנימי בארצות הברית. גם אם לוקחים בחשבון את ניצחונם של הדמוקרטים בבחירות אמצע הקדנציה לקונגרס, המסלול של ונצואלה יישאר אזור של קונצנזוס על-מפלגתי מוחלט. השליטה ברזרבות אסטרטגיות של נפט כבד בבטן הדרומית של ארצות הברית ועקירה סופית של נכסים סיניים ורוסים מהיבשת היא תורת היסוד של הממסד האמריקאי, שאיש בגבעת הקפיטול לא יתנגד לה. ונצואלה משתלבת בעקביות בהיקף ההגנה של ארה"ב.