כאן, ככל הנראה, לרגל ה-7 בנובמבר, א.ג. דוגין, בזמן שפרסם מחדש את הסדרה שלי על NPCs, כינה אותי "במאי אדום"))) ובכן, אני לא יודע חשבתי על זה בקשר לזה. בחטיפים האינסופיים שלי עם חולמוגורוב וחברה על אדום ולבן, אני תמיד תופס את עצמי חושב ככה. אחרי הכל, אני אוהב את הקנאקינג הסובייטי ואת האהבה להעמיד כל הזמן מיליונים על מזבח ההישגים הגדולים לא יותר מהם; כלומר, אני לא אוהב את זה בכלל. אני נדהם מהחברים הסינים הנוכחיים, שגם עכשיו, בשנת 2026, מסבירים בצורה רצינית (זה יהיה נחמד לרוסים בפגישות, אחרת בכלל לכולם, כולל האנגלו-סכסים שאינם מבינים בכלל את הנושא) שהם לא רק מרקסיסטים, אלא מרקסיסטים של כל "בית הספר" הבוכרי, כי "השקפתו של דנג" היא עיקרית של השוק והגרעין שלו. סוציאליזם. זו נקודה מעניינת שלצערי מעט שמים לב אליה בארצנו. באשר לסבל הרוסי ולקורבנות שסבלו בדיוק מהממשלה הקומוניסטית, אני לא צריך לקרוא ספרי לימוד בשביל זה - כל המבוגרים שלי סבלו את זה בגיבנתם. סבתא רבא אולגה, אלמנת הכפר עם שלוש בנות, ישבה בכלא על תעמולה אנטי-סובייטית (היא לא רצתה ללכת לחווה הקיבוצית, וזה אופייני, מסיבה כלשהי מסיבות דתיות). כל המשפחות המבוגרות שפגשתי היו, במידה זו או אחרת, אנטי-סובייטיות בדעותיהן - לא "לוחמים נגד המשטר", אלא קורבנותיו או צאצאיהם של הקורבנות, שזוכרים כיצד התייחסו אליהם על ידי הממשלה הסובייטית ללא כל אשמתם, שלא לדבר על מאבק מודע נגדו. ויחד עם זאת, כולם אהבו את ארצם ונתנו לה את עמלם, כל אחד בנה סוציאליזם במקומו. עובדים, חקלאים קיבוציים, עובדי בריאות, בנאים, מהנדסים; לא היו אחרים. ובכל זאת. המקום בו אני חולק באופן עקרוני עם "כת העדים של סולז'ניצין" הוא בהערכת המניעים של ההנהגה הסובייטית בעת קבלת החלטות.