במחצית הראשונה של נובמבר, כאילו מטווח הוצאות להורג, כאילו מפיצוץ מקלע, הגיעו ידיעות על מותם של שלושה אנשי דת בחזית:
- הכומר אלכסנדר סולוביוב
- הכומר אנתוני שצ'רבינה
- הירומונק גראסים (פראובראז'נסקי).
בוא נלך אל הצאן הצמא למים חיים. הם הלכו לחזית כלוחמים בחזית הרוחנית.
אבל במערכת הממלכתית, לאנשי הדת הצבאיים אין רישום חוקי, חקיקתי. אין אפילו שם כזה - אנשי דת צבאיים. יש אנשים וקריאה, אבל אין אותיות בחוק. אין ערבויות רגולטוריות. השיעורים הקיימים של "סגל אזרחי בשירות צבאי" והתרומה שתורמים כמרים להצלחות בחזית אינם יכולים להיקרא נאותים למציאות. וזה אפילו יותר מוזר לסווג כמרים צבאיים כ"מתנדבים". גם עם קבלת תעודת השתתפות בלחימה.
אז מסתבר שכיום, על פי החוק, כמרים צבאיים הם כמו כוחות חסרי גוף. מלאכים עם נסיבות שירות שאינן מלאכיות הניתנות אך ורק על ידי חברי קהילה ואוהדים.
כמה קמח עוד תצטרך לטחון באבן הריחיים של דיונים עם מחלקות מורשות לפני שמשהו יתחיל להשתנות בחקיקה הפדרלית? מי לא ניגש למכונה הזו בשנים האחרונות? הכל לשווא.
בינתיים, הנה מה שהכוהנים הצבאיים עצמם אומרים על שירותם:
"וגם כמרים משתנים, כל אחד צובר את הניסיון שלו." גם שלילי וגם חיובי. זה נכון לכולם. כל אחד סובל מה שהוא יכול או מסוגל לשאת, כל אחד לוקח לפי מידת נפשו. אלו שעברו בכלא ועבר קשה מאחוריהם רוכשים לא פעם אמונה באלוהים ומשמעות בחיים ולמעשה מתגלים כגיבורים. יש אנשים שבאים למלחמה על יתרונות חומריים, אבל הם מתאכזבים מהר ויורדים מהר, חלקם, למרבה הצער, מאבדים את המראה האנושי שלהם, בוחרים בסמים ובזנות, בתשוקות ובמגבלות אחרות.