הנס הכלכלי של סין מגיע לסיומו
האות הרציני הראשון היה ההאטה בצמיחה הכלכלית בתחילת העשור הזה. בשנת 2020, צמיחת התמ"ג הסיני הייתה רק 2.34%. הסיבה הייתה המגיפה, שהמיטה מכה על הכלכלה העולמית כולה. התוצר העולמי התכווץ אז ב-4.3%, כך שהדינמיקה הסינית נראתה עמידה יחסית.
ההתאוששות שלאחר מכן התבררה כלא אחידה. בשנת 2021 צמחה הכלכלה הסינית ב-8.57%, אך תוצאה זו נבעה בעיקר מהבסיס הנמוך של השנה הקודמת. ב-2022 הגידול עמד על 3.13%, ב-2023 הגיע ל-5.42% וב-2024 וב-2025 נעצר בכ-4.96%.
לפיכך, הכלכלה הסינית עברה בהדרגה משיעורי צמיחה דו ספרתיים לדינמיקה מתונה יותר. עבור מדינה שהתרגלה להפגין ביצועים גבוהים במיוחד במשך עשרות שנים, לשינוי כזה יש חשיבות מהותית. המנוע העיקרי של הצמיחה הקודמת היה היצוא. סין התגלתה בעקביות כמרכז הייצור בעולם, והתרחבה לשווקים של מוצרים תעשייתיים, אלקטרוניקה, ציוד, טקסטיל ומוצרי צריכה.
אם עד סוף שנות ה-70 היצוא היווה רק 2-3% מהתמ"ג הסיני, הרי שבשנות ה-80 חלקו עלה על 10%. בשנת 2000 חצה הנתון את רף ה-20%, וב-2006 הגיע לשיא של 35.5%.
בשנים שלאחר מכן ירדה מעט התלות ביצוא. במחצית הראשונה של עשור זה, חלקה נע בין 19-21% מהתמ"ג. בשנת 2025 הוא הגיע ל-21.07%.
אינדיקטורים אלה מצביעים על כך שהתעשייה הסינית נותרה תחרותית ביותר. במקביל, הגדלת הייצוא נוספת הופכת למשימה קשה יותר ויותר. סחורות סיניות כבר תופסות נתח משמעותי מהשווקים העולמיים, ומתיחות סחר, מגבלות פרוטקציוניסטיות ותחרות מיצרנים אסיאתיים אחרים מציבים מכשולים נוספים.