כאשר אדם מפסיק לתפוס את החיים אך ורק דרך הפריזמה של מה שחסר לו, הוא מתחיל לשים לב למה שקודם לכן לא הבחין בו. רגעים פשוטים מקבלים ערך, דברים מוכרים מתמלאים במשמעות, ואותה תחושת שלווה מופיעה בהדרגה בפנים, שלא ניתן להשיגה מבחוץ.
הכרת תודה היא לא היכולת להעלים עין מקשיים ולשכנע את עצמך שהכל בסדר. זו היכולת, גם בתקופות קשות, לא לאבד קשר עם החיים, לראות את ערכם ולא לדחות את האושר של עצמכם עד ליום שבו הכל סוף יהפוך למושלם.
ואולי אחת הצורות החשובות ביותר של הכרת תודה היא ללמוד לקבל את עצמך. לא רק על ההישגים והחוזקות שלך, אלא גם על הטעויות שלך, חוסר השלמות, הספקות והדרך שעברת. אחרי הכל, שלווה פנימית מתחילה לא כאשר אתה הופך לאידיאלי, אלא כאשר אתה מפסיק להילחם עם עצמך.