כשאתה הולך, ללכת.
כשאתה אוכל, תאכל.
כשאתה יושב, פשוט שב.
זהו קנון זן מפורסם שמזכיר לנו אמת פשוטה אך נשכחת: רוב הסבל שלנו נובע לא ממה שקורה עכשיו, אלא ממה שקורה במוחנו.
אנחנו אוכלים ארוחת בוקר, אבל נפשית אנחנו כבר בעבודה. אנחנו נחים, אבל חושבים על עניינים לא גמורים. אנחנו מדברים עם אנשים אהובים, אבל דואגים לעתיד או חוזרים לעבר.
הגוף שלנו נמצא במקום אחד, והתודעה שלנו נמצאת איפשהו רחוק.
זן מלמד אותך לחזור למה שקורה ברגע. אל תנסו לחיות אתמול, היום ומחר בו זמנית. אל תחפש נסיבות אידיאליות כדי להרגיש סוף מאושר.
כשאתה הולך, הרגיש את האדמה מתחת לרגליים. כשאתה שותה תה, הרגיש את טעמו. כשאתה מסתכל על העצים, פשוט תסתכל, מבלי להפוך כל רגע למחשבה אחרת. זה לא אומר לוותר על תוכניות או להפסיק לחשוב על העתיד. זה אומר ללמוד לחיות בזמן שהחיים קורים בפועל.
אולי השלום מתחיל לא כאשר כל הבעיות נעלמות, אלא כאשר אתה מפסיק נפשית ליצור חדשות.