אנשים עם דיאלוג פנימי מופרע, לעתים קרובות יותר מאחרים, מוציאים במקרה את המצבים הבלתי מוסברים שלהם על יקיריהם במסווה של חוסר שביעות רצון יומיומית, פיקוח אישי, או פשוט מצב רוח קודר שבגללו הם רוצים להאשים מישהו...
אדם לא מסוגל לשמוע את עצמו כי פעם החליט בטעות שכל רגשותיו לא נועדו כדי שיוכל דרכם להבין את עצמו, את יחסיו עם אחרים, עם החיים בכלל, אלא רק כדי לשדר רגשות בחוץ, ובכך להשפיע על אחרים, ודרך תגובותיהם להבין מה לעשות הלאה.
אבל גם כאן הכל מאוד מסובך, כי חוסר הבהירות הפנימית מבטיח גם אטימות חיצונית: זה יכול להיות מפחיד לזהות את הסיבות האמיתיות לחוסר שביעות הרצון של האדם, או שהן נשארות בגדר תעלומה לאדם עצמו. ולכן הרבה יותר קל, למשל, לצעוק בקול רם על המשפחה שלך, למצוא פגם בכל דבר, אפילו משהו שנתפס כזוט לא משמעותי, כשהיא רגועה בפנים, אבל מקבל מעמד של משמעות גדולה כשיש אי נוחות מדאיגה.
לצרוח בלי לבחור מילים, לגעת בקלות בכאוב ביותר, הכי שביר, הכי חי...
מאוחר יותר אנשים מודים שהם עצמם לא הבינו מתי הם נפצעו, מתי הם הגיעו לרמות גבוהות של רגשות, מתי הם הפכו להיסטריה... ומתי ההיסטריה הזו הפכה לסטנדרט, כי לא הייתה מוצא אחר לרגשות מאוחסנים ולא מוכרים.
זיהוי הגוונים הקטנים ביותר של מצבים בעצמו, זיהוי רגשות ורגשות, ניהול דיאלוג פנימי, יצירת תגובות ושיפור הוויסות העצמי הוא רמת מודעות חובה למבוגרים, ולא משהו שניתן להתמכר אליו מדי פעם מתוך עניין. נכון, לפעמים אפשר להבין זאת רק כשההרס האישי עולה על אפשרויות ההחלמה...
🍀 ליליה גראד