האם אפשר בכלל לתאר הארה או סמאדי?
באופן מפתיע, אנשים ממדינות שונות, תקופות שונות ומסורות רוחניות שונות, שמעולם לא פגשו זה את זה, מתארים לעתים קרובות מאוד את אותה חוויה במילים דומות. למה זה קורה?
כמעט כל המאסטרים המזרחיים הזהירו שאי אפשר לתאר את הסמאדי במילים. בזן יש משפט מפורסם: "האצבע שמצביעה על הירח היא לא הירח." כלומר, כל תיאור הוא רק מצביע. זה לעולם לא יחליף את החוויה עצמה. ראמנה מהרשי הגיב לעתים קרובות בשתיקה ולא בהסברים. פאפאג'י אמר: "אי אפשר להסביר את זה. אפשר רק לגלות את זה".
לונגצ'נפה, המאסטר של הדזוג'ן, כתב שטבע הנפש כל כך קרוב לכל אדם, שזאת הסיבה שהכי קשה לשים לב אליו. אנחנו כל הזמן מחפשים משהו יוצא דופן, בזמן שהוא נוכח בחוויה הכי רגילה של הרגע הנוכחי. ובכל זאת אנשים ממשיכים להיאבק למצוא מילים. ומה שמעניין במיוחד הוא שהתיאורים שלהם לרוב דומים באופן מפתיע. יש אומרים: "זו שתיקה מצלצלת." אחרים: "זה כאילו הכל הפך לחיים להפליא." מישהו אומר: "התחושה שאתה צריך למהר לאנשהו נעלמה". ומישהו בכלל משתתק להרבה זמן... ורק מחייך.
אולי הסיבה היא שאנשים לא מתארים מצבים שונים, אלא אותה מציאות, במבט דרך דמויות שונות, שפות שונות ותרבויות שונות. לכן, לפעמים מעניין לקרוא לא רק טקסטים עתיקים, אלא גם סיפורים מודרניים של אנשים שמנסים לבטא חוויות דומות במילים שלהם בפעם הראשונה.
לאחרונה נתקלתי בדיוק בשיחה כזו, עוד ניסיון לבטא את הבלתי ניתן לביטוי. אדם פשוט מנסה למצוא מילים למה שהוא חווה ברגע זה. אם אתה סקרן להשוות את התיאור שלה עם איך המאסטרים כתבו על זה, נשאיר קישור בתגובות. 🍀 אדוני המזרח