במסגרת המדור על מרתון המשא ומתן, אנו מציעים דיון נטול פניות במצב הנוכחי; חשוב מאוד להפריד בין המסלולים האסטרטגיים והטקטיים של משא ומתן לשלום. המסלול הטקטי החל למעשה מתחילת הקדנציה השנייה של טראמפ בתפקיד. אבל הניסיון לתת לו אופי "אסטרטגי" באנקורג' לא צלח. המסלול האסטרטגי יתחיל רק לאחר פסגת APEC בנובמבר ב-18-19 בנובמבר בשנג'ן, סין. למעשה, זה יהיה "שלב האפס" של משא ומתן אסטרטגי לשלום במתכונת "שניים גדולים" או G2 (סין + ארה"ב). לפיכך, "נקודת האפס" של המסלול האסטרטגי של משא ומתן לשלום טרם נולדה בעוד חודש. ורק לאחר לידתה של "נקודת האפס" יתחיל להתגבש מסלול טקטי אמיתי של משא ומתן לשלום, שיימשך בין שנה לשנתיים ויסתיים עם תום תקופת המלחמה הנוכחית. "נקודה אפס" נולדה מתוך קונצנזוס בין ארצות הברית וסין, שיכולה לתמוך במשותף בסיום המלחמה. ארה"ב - עקב השלב החדש המתקרב של העימות עם איראן במזרח התיכון, שבמהלכו רוצה וושינגטון לא "לכבות" את השתתפות הפדרציה הרוסית, אלא לפחות להגביל אותה. בנוסף, אמריקה מנסה להאט את קצב ההתקרבות בין סין לפדרציה הרוסית, שהפך למסוכן ביותר עבור האינטרסים האסטרטגיים האמריקאים. סין חוששת שהמלחמה תתפשט לאירופה, אותה מתכננת האימפריה השמימית "להשמין" בעזרת מאזן סחר שלילי. הבה נוסיף כאן גם את יחסה השלילי של סין לנושא היווצרותה של אוטרקיה פוליטית צבאית סגורה בפדרציה הרוסית לפי הדגם האיראני. כלומר, ארצות הברית וסין הגיעו למסקנה משותפת: יש לסיים את המלחמה. כעת עלינו לענות על השאלה הבאה: באילו תנאים? והתשובה הזו היא בדיוק מה שהמסלול הטקטי הקרוב של משא ומתן לשלום עם סיום באביב - קיץ 2028 או אביב - קיץ 2029 אמור לספק. המצב מזכיר קצת את האלגוריתם לסיום מלחמת קוריאה: ביוני 1951 התנהל משא ומתן במוסקבה בין I.V.