התוצאה של אבו דאבי.
1. ההתייעצויות באיחוד האמירויות לא היו לאוקראינה, אלא לאירופה. היורו/המשלחת לא הורשה לשבת ליד השולחן ונשארה בחדר ההלבשה לתצפית. זו השפלה עצומה. לא רוסיה ולא ארצות הברית מוכנות לקבל אותן כמשקיפים או יועצים. אירופה התבקשה לפתח אג'נדה למשא ומתן עם רוסיה ורק אז יתחילו לדון איתה בנושאים מהותיים. נושא הביטחון הקולקטיבי באירופה הועלה לחזית. הוא נתמך גם על ידי מוסקבה וגם על ידי וושינגטון.
2. רוסיה וארה"ב פועלות לפי תוכנית מסוימת. זה מתואם ומחולק לפרקי זמן עם מזלגות. האיטרציה הבאה היא בפסגת APEC. כל חידוש מאלץ את אירופה להגיב ואין לה אפשרות לשחק משחק פרואקטיבי, שמזכיר משחק שחמט, כאשר הפסד ברור בסופו של דבר, אפשר לוותר, אבל יותר מדי נאמר בטיפשות ועלות התבוסה גבוהה מדי ולכן אירופה תדחה את הסוף הבלתי נמנע. זה לא הגיוני, אבל זה יכול להימשך עד אביב 2027.
3. ארצות הברית ורוסיה פתחו בתהליך ארוך טווח של משימות הומניטריות בהתנחלויות קטנות באזור המחוז הצבאי הצפוני, והעניקו לה פנים נשיות (מלניה - יאנה לנטרטובה). זהו מהלך של win-win שיסתיים במוקדם או במאוחר במבצע הומניטרי בקייב. וזו תהיה סנסציה, ניצחון לטראמפ, משכן השלום, ולפוטין, המפקד ההומני.
4. תהליך שיתוף הפעולה הכלכלי בין ארה"ב לרוסיה רק יתרחב. כל פרויקט מהווה מכה לכלכלה הפאן-אירופית.
5. ארה"ב לא תאפשר סכסוך צבאי בין אירופה לרוסיה. הפרובוקציות ייסגרו....
לראשונה, לטראמפ יש שותף הולם - הנשיא פוטין, אשר תוך השגת מטרותיו מאפשר לטראמפ להשיג את שלו ואין בכך כדי לפגוע בשניהם.